האם תאונה במתכוון כאשר נהג נפגע כאשר ניסה למנוע את גניבת רכבו?

דרגו את המאמר

נפצע בעת שניסה למנוע את גניבת רכבו - על מי מוטלת החובה לשאת בנזקיו?

אדם ניסה למנוע את גניבת רכבו, ונפצע עקב שימוש שעשה הגנב ברכב, בעת שהאחרון נמלט מן המקום. האם אירוע זה מזכה את הנפגע בפיצויים מכוח חוק הפלת"ד, או שמא הוא אינו עונה על הדרישה לשימוש ברכב, או נופל בגדר החזקה הממעטת "תאונה במתכוון"?

בעל רכב העמיד את מכוניתו למכירה. לצורך המכירה קבע המוכר פגישה עם אדם שהציג את עצמו כקונה פוטנציאלי, אולם בעת הפגישה התברר כי לא היתה לאחרון כל כוונה לקנות את הרכב: ה"קונה" ביקש מבעל הרכב לקחת את הרכב לנסיעת מבחן, והתיישב מאחורי ההגה. בעוד בעל הרכב מנסה להיכנס לרכבו מצד הנוסע, החל ה"קונה" לנסוע, תוך שהוא דוחף את המוכר אל מחוץ למכונית. בעל הרכב נפל, נחבט במדרכה, ואיבד את הכרתו. גנב הרכב נמלט מן המקום, וזהותו איננה ידועה.

בעל הרכב תובע, מכוח חוק הפלת"ד, את חברת הביטוח בה היה הרכב מבוטח, ואת קרנית. במקרה זה יש שתי מחלוקות בין הצדדים: האחת, האם נכנס האירוע לגדר החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון", והשנייה, האם ניתן לראות בתובע כמשתמש ברכב בעת האירוע.

תאונה במתכוון

בחוק הפלת"ד קיימת חזקה ממעטת, המחריגה תאונה אשר התרחשה מתוך כוונה לגרום לנזק לאדם ספציפי, או לרכושו, מכלל התאונות המזכות את הנפגעים בהן בפיצויים. בפסיקה נקבע כי יש לתת למושג "כוונה לגרום לנזק" פירוש דווקני, העולה עד כדי מזימה ישירה לפגוע באדם מסוים או ברכושו, על ידי שימוש ברכב מנועי.

הכוונה האמורה מתבטאת ביסוד נפשי של מודעות כלפי טיב ההתנהגות ואפשרות גרימת התוצאה, וכמו כן ברצון כלפי התגשמותה של התוצאה. חזקה ממעטת זו מתיישבת עם הטיעון שאין להטיל את נטל פיצוי נפגעי עבירות פליליות על ציבור בעלי הרכבים, שכן זוהי הכבדה כלכלית בלתי מוצדקת על פרמיות הביטוח, שאיננה מוסיפה לכוח ההרתעה מפני תאונות דרכים. אולם, גישה זו איננה מתיישבת עם העיקרון המנחה את חוק הפלת"ד, הדוגל במתן פיצוי הולם לנפגעי תאונות דרכים, ללא קשר לשאלת האשם.

בעניין זה נקבע כי מאחר והגנב התכוון "לנער" את בעל הרכב, וכתוצאה ממעשיו המכוונים נפל האחרון ונפצע, נראה כי זוהי תאונה מכוונת. מאחר שזהותו של הגנב איננה ידועה, ומכאן שגם כוונותיו אינן ידועות, בית המשפט הפעיל את החזקה הקובעת כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

אולם, לטענת התובע סביר יותר להניח כי הגנב לא התכוון לפגוע בו. לגרסתו הגנב היה מעוניין אך ורק בגניבת האוטו, ולא היתה לו כוונת זדון כלפי בעל הרכב, כי אם אדישות. לאור פסיקותיו של בית המשפט העליון בעבר, אשר קבעו כי יש לפרש את תחולתה של החזקה "תאונה במתכוון" באופן רחב, נקבע כי מקרה זה נופל לגדרי החזקה, ולא מקים לתובע זכות לפיצויים מכוח חוק הפלת"ד.
 

מבחן השימוש ברכב

נטען על ידי התובע כי הצגת הרכב בפני רוכשים פוטנציאליים הינה אחד מן השימושים הנלווים לשימוש העיקרי של נהיגת רכב למטרות תחבורה. שימושו של הגנב ברכב לא הפקיע את שימושו של התובע, שכן בהתירו לגנב לנהוג ברכב תוך שהתכוון להתלוות אליו, השליטה והפיקוח נותרו בידי התובע.

חברת הביטוח טוענת כי נהיגתו של הגנב במכונית ללא רשות בעליה, הפקיעו את זכותו של התובע לפיצויים. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן לראות את התובע כבעל השליטה ברכב, או אף כמשתמש במשותף עם הגנב. בעת האירוע הגנב הוא ששלט באופן בלעדי ברכב, ועל כן הוא היה המשתמש הבלעדי ברכב. היות והגנב נהג שלא ברשות התובע, ואין לדעת אם החזיק ברשותו רישיון נהיגה תקף, אין לאירוע כיסוי ביטוחי במסגרת הפוליסה.

מאחר ונפסק כי מדובר בתאונה מכוונת, וכי בעת התאונה לא עשה התובע שימוש ברכב כהגדרתו בחוק הפלת"ד ובפוליסת הביטוח, התביעה נדחתה.