פיצויים לאישה בגין רשלנות באבחון גידול לא ממאיר בראש

דרגו את המאמר

הגדלת גובה הפיצוי בגין רשלנות באבחון גידול שאינו ממאיר

בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי ערעור שני של אישה אשר אובחנה כבעלת גידול שאינו ממאיר וטענה לרשלנות רפואית, היות ואובחנה כחולה 9 שנים לאחר הופעת התסמינים. בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטות שהתקבלו בבית המשפט המחוזי בעניין, שכן הן היו בעלות ביסוס עובדתי ונתמכו בחוות דעת של מומחים, אך בסופו של דבר הגדיל את גובה הפיצוי למערערת.

ראשיתו של התיק היה בתביעת רשלנות רפואית שהגישה המערערת בתחילת שנות ה – 90. היא טענה כי החל משנת 1974 היא סבלה מכאבי ראש ועמם טשטוש ראיה והקאות, אך אלו אובחנו אצל הרופאה המשיבה כמיגרנות. רק בשנת 1983 אובחן על ידי רופא עיניים עיוורון בעין שמאל ובעקבותיו אובחן גידול בלתי ממאיר בראש.

גידול זה הצריך מספר ניתוחים לרבות עקירת עינה של המערערת. תביעתה נדחתה בבית המשפט המחוזי, אך היא ערערה לבית המשפט העליון והוא קיבל את תביעתה. בית המשפט העליון הורה על החזרת התיק למחוזי לקביעת גובה הנזק. המערערת השיגה על הקביעות בדבר גובה הנזק ופנתה שנית לבית המשפט העליון.

דיון - כיצד יחושב הפיצוי?

בית המשפט בחן את קביעות הערכאה הקודמת וטענות הצדדים בעניינן והכריע בנושא. הנושא הראשון שעלה היה גובה הפיצוי בשל הנכות הרפואית של המערערת. בית המשפט המחוזי פסק כי למערערת נכות רפואית של 35% בשל עקירת עין שמאל. המשיבה טענה כי גובה הנכות היה צריך להיות נמוך יותר כ – 30% וזאת עקב העובדה כי לא הייתה פגיעה קוסמטית בניתוח.

המערערת טענה כי בחישוב אחוזי הנכות לא היה צורך להתייחס כלל לפגיעה הקוסמטית אלא רק למצבה לאחר עקירת העין ובשל כך אחוזי הנכות נכונים. בית המשפט דחה את טענת המשיבה וקבע כי לא היה מקום לכלול את האופי הקוסמטי של הניתוח. משכך, שיעור הנכות הותר על כנו. כמו כן, בחישוב הנכות הרפואית נכללה התמונה האורגנומנטלית של המערערת. משמע, השינויים ברקמת המוח שגרמו לתסמונות התנהגותיות או שכליות חריפות.

בית המשפט המחוזי ציין כי בין הצדדים הייתה מחלוקת האם היה מדובר בהפרעה פסיכוטית או פסיכו נוירוטית וקבע כי ההפרעה הייתה נוירוטית. משכך, תופעה זו הקנתה למערערת 20% נכות רפואית. המערערת טענה כי מדובר היה בליקוי משמעותי יותר שהיה צריך להקנות לה 30% נכות. המשיבה התנגדה לשינוי אחוזי הנכות, וגם בין המומחים הייתה מחלוקת באשר לגובה אחוזי הנכות שההפרעה הייתה צריכה להקנות. בית המשפט העליון קבע כי לא היה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי. זאת היות וסיווג ההפרעה כנוירוטי תאם למצבה של המערערת.

האם המערערת מסוגלת למצוא עבודה?

באשר לנכות התפקודית, בית המשפט המחוזי קבע את הנכות התפקודית בשיעור של 66.72%. הוא לא שוכנע שהמערערת לא הייתה יכולה להשתלב לחלוטין בשוק העבודה ומשכך לא פסק אחוז גבוה יותר. המערערת השיגה על כך, ותיארה את קשייה בהשגת עבודה. היא ביקשה לקבוע נכות תפקודית של 100%. מנגד, המשיבה ביקשה להעמיד נכות זו על 45%.

בית המשפט העליון קבע כי המערערת לא הייתה יכולה למצוא בקלות עבודה ראויה, ופוטנציאל ההשתכרות שלה נפגע קשה, נוכח עינה העקורה ונוכח השפעות הפגיעה המוחית כפי שנקבעו. אך באותה מידה, לא היה מקום לראות את המערערת כאדם שאין בידו לעשות דבר למחייתו.

בית המשפט המחוזי סבר כי סיכויי התובעת למצוא עבודה לפי כישוריה ונוכח מגבלותיה היה נמוך אך לא אפסי. לאחר עיון חוזר בחוות הדעת מטעם הצדדים ובפרוטוקול בית המשפט, פסק בית המשפט העליון כי מצבה של המערערת לא ישתפר בחלוף השנים ומשכך, הגדיל את שיעור הנכות התפקודית ל – 80%. שיעור זה שיקף את האפשרות הנמוכה של המערערת להשתכרות.

בהמשך, בית המשפט המחוזי שקל את נושא פוטנציאל ההשתכרות, וקבע כמודד לעבר את השכר הממוצע במשק. את הפסדי ההשתכרות לעתיד חישב בית המשפט פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק, וכן החליט כי פיצויי השכר יחושבו עד גיל 70. לטענת המשיבה, היה מקום לחשב גם לעבר וגם לעתיד לפי הפסדיה הקונקרטיים בהתאם לשכרה ערב מחלתה - 5,342 ש"ח, לא היה מקום לחשב השתכרותה עד גיל שבעים, וכן לא היה מקום להוסיף בעבור תנאים סוציאליים.

המערערת טענה כי הגישה השיפוטית כיום היא לחשב פיצויי פרישה לעצמאיים עד גיל שבעים. בית המשפט העליון הותיר את קביעת הערכאה הקודמת ולא מצא מקום להתערבות בנושא. הוא פסק כי חישוב השכר הממוצע כמודד והשימוש ביחס של פי 1.5 היו הוגנים בהתחשב בנסיבות העניין ואף פסק סכום גבוה יותר עבור ראש נזק זה.

בנוגע לכאב וסבל, בית המשפט המחוזי קבע פיצויי כאב וסבל שהיה קשור בפגיעה ובניתוח, באובדן הסיכוי להינשא ולהקים משפחה וכן סבל שקדם לעקירת העין ב - 1994. המערערת השיגה על הסכום וטענה כי הוא היה נמוך מידי. בית המשפט העליון הדגיש כי עם כל הקושי במצבה של המערערת וסבלה האישי, פסיקת הערכאה הקודמת הייתה נכונה ולא היה מקום להתערב במסקנתו. זאת, היות והייתה מבוססת על עובדות וחישובים סבירים שהיו מקובלים במקרים מסוג זה.

לסיכום, בית המשפט העליון קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק למערערת פיצוי בסך של 3,901,547 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה.