אחריות מפעל לתאונת עבודה ותביעת פיצויים בהעדר נכות צמיתה

דרגו את המאמר

פסיקת פיצויים לאחר תאונת עבודה שאין בגינה נכות צמיתה

עובד מפעל בן 25 נפצע בחדר הקירור של המפעל, בעת שנפלה עליו דלת מקרר. העובד, אשר נפגע בגב ובקרסול, נבדק בחדר מיון ושוחרר עוד באותו יום עם המלצות למעקב רפואי וביצוע פיזיותרפיה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ושילם לעובד דמי פגיעה עבור 182 ימי אי כושר. עם זאת, לא נקבעה לאחרון נכות צמיתה כלשהי. העובד תובע את המפעל בשל הנזקים שלכאורה נגרמו לו.

המפעל כפר באחריותו כלפי התובע, ועתר לדחיית התביעה על הסף. לטענת המפעל, מדובר היה ב"אירוע שלא ניתן לצפותו", אשר התרחש ללא כל רשלנות מצדו. נטען כי המפעל סיפק לתובע את כלי העבודה ואמצעי הבטיחות הנדרשים לו, והתובע, כעובד סביר, היה צריך להיות מודע לסכנות הטמונות בביצוע עבודת (ולנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע תאונה). לחילופין, המפעל טען כי יש להטיל על התובע אשם תורם בגובה 70% לפחות.

אחריות מעביד ביצירת סביבת עבודה בטוחה

בית המשפט פסק כי מחובתו של המפעל לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיה, לרבות אספקת כלי עבודה תקינים. נפילת דלת מקרר הינה בגדר האירועים שהנתבע צריך לצפות, ומשכך היה עליו לנקוט באמצעים סבירים כלשהם למניעת סיכון זה.

בפסק הדין נכתב כי הנתבע לא הראה באילו אמצעים נקט על מנת למנוע את התממשות הסיכון, ועל כן נפסק כי כשל במניעת הסיכון. עוד נקבע כי אין לייחס לתובע אשם תורם. על הנתבע, בהיותו מעביד, מוטלת האחריות לדאוג לכך שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, ושהעובד יתודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו.

במקרה דנן, נקבע, הנתבע לא הוכיח במה התרשל התובע הלכה למעשה, ומה היה עליו לעשות ולא עשה. על כן לא נראה שהתובע היה יכול להתגונן באופן כלשהו נגד אירוע שכזה, וכל האחריות לאירוע מוטלת על כתפי המפעל.

פיצוי בגין אובדן כושר עבודה בהיעדר נכות צמיתה?

התובע טען לנכות תפקודית בשיעור של 10%, למרות העדרה של נכות רפואית. לדבריו, כתוצאה מהאירוע הוא לא מתפקד כלל, טרם השתלב בעבודה כלשהי, וכן סיכויו להתקדם כשחקן כדורגל נפגעו. בהתחשב במהות הפגיעה ובכך שלא נותרה לתובע נכות רפואית כלשהי, בית המשפט דחה את התביעה לנכות תפקודית.

הלכה היא, שחובתו של הניזוק היא לפעול לשם הקטנת נזקו. במסגרת חובה זו, על הניזוק למנוע, ככל יכולתו, הפסד של כושר השתכרות. ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת, אך "מחליט" שלא לעשות כך ללא כל סיבה סבירה, לא יינתנו לו פיצויים בגין הפסדי השכר שספג.

אין לומר שאותו נזק שנגרם לניזוק בשל הימנעותו מלעבוד לפרנסתו, הוא נזק הנובע מהתאונה. מכאן שלא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מהנימוקים שהתאונה גרמה להם. אדם סביר במצבו של התובע, בהתחשב בגילו הצעיר, במהות פגיעתו, ובהעדר נכות צמיתה, היה יכול לחזור ולהשתלב בעבודה שתתאים לו.

ההלכה היא כי בהעדר נכות רפואית לא יפסקו לנפגע פיצויים בגין הפסדי השתכרות, אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר, בהם נותרו מגבלות אובייקטיביות אשר אינן עולות כדי נכות צמיתה. בעניין זה לא מצא בית המשפט הצדקה לקבוע כי לתובע נותרה נכות תפקודית, או כי התובע לא יכול היה לשוב לעבודתו עקב נזקים שנגרמו לו בגין התאונה. לפיכך לא נפסקו לתובע פיצויים בגין הפסד שכר בעתיד.

נפסק כל על הנתבע לפצות את התובע ב-8,630 שקלים בגין הפסד שכר לעבר, 15,000 שקלים בגין כאב וסבל, ו-1,000 שקלים בגין הוצאות רפואיות בעבר. נקבע כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי לא ינוכו מסכום זה, אלא יתווספו עליו.