התקף לב של נהג בגלל מעורבות בכמעט תאונה
| דרגו את המאמר |
|
האם בכוחן של סתירות בעדויות אודות אירוע טראומתי להכשיל את התביעה?
נהג אוטובוס לקה באוטם שריר הלב, ומבקש כי האירוע יוכר כתאונת עבודה. ביום קרות האירוע נסע הנהג במסלול הרגיל, עת ביצע לטענתו "כמעט תאונה". לדבריו, הוא שנאלץ לבלום בלימת חירום, כדי להימנע מפגיעה בילד שקפץ לכביש במפתיע. הנהג טען כי האירוע גרם לו ללחץ נפשי כה רב, עד כי לקה בו במקום בהתקף לב. אי לכך, הגיש הנהג תביעה כנגד מעבידו בגין תאונת העבודה.
התקף לב עקב "כמעט תאונה"
אין מחלוקת בין הצדדים על התרחשותו של האוטם. עם זאת, הצדדים היו חלוקים בנוגע למסכת העובדתית שהובילה אליו. עובר לאירוע נתבקש התובע להעביר אוטובוס מחניון אחד לאחר. על כן, בעת האירוע נשוא המחלוקת נהג התובע באוטובוס ריק מנוסעים. בתחילת נסיעתו פנה התובע שמאלה לרחוב צר, ובמהלך נסיעה איטית תוך כדי הפנייה, התפרץ לפתע ילד לכביש.
התובע נאלץ לבלום בלימת חירום, כאשר האוטובוס קרוב מאוד לילד, שאך בנס לא נפגע. מיד לאחר האירוע נתקף התובע בדפיקות לב חזקות, קשיי נשימה, ולחץ בחזה. בתקווה כי הכאבים יחלפו התובע המשיך בנסיעתו לחניון, ומשם חזר עם אוטובוס אחר, כנוסע. לאחר חזרתו של התובע לחניון סיפר הלה לעמיתיו הנהגים על הרגשתו הרעה.
האחרונים הציעו לו לפנות לבית החולים, אולם הוא ביקש להמתין ולהירגע. מאחר שמצבו לא השתפר, הוא נלקח על ידי עמיתתו, ואושפז בבית החולים "בני ציון" בחיפה, שם אובחן כי לקה באוטם.
בחקירתו הנגדית, התובע ציין כי בעקבות האירוע הטראומטי הוא עצר את האוטובוס וירד ממנו. הוא חזר על גרסה זו כמה פעמים, כאשר הסיבה שנתן לעצירה היא כדי לוודא אם הילד נפגע, שכן בשל גובהו של האוטובוס לא יכול היה התובע לראות ממושב הנהג אם אכן הצליח להימנע מפגיעה בילד. גם לאחר שווידא התובע שהייתה רק "כמעט תאונה", לא המשיך מיד בנסיעתו, אלא המתין מספר דקות על מנת להתאושש.
אם הנהג לא סיפר על האירוע לחבריו, ניתן להסיק כי האירוע לא התרחש?
עיון בעדותו של התובע לחוקר המוסד לביטוח לאומי, שנמסרה מספר חודשים לאחר האירוע, העלה כי התובע מסר שם גרסה אחרת. בגרסה זו התובע טען כי נבהל מן העצירה הפתאומית, אולם המשיך בנסיעה מבלי לרדת מן האוטובוס, על מנת שלא לעכב את התנועה בכביש. בית המשפט מצא כי מדובר בסתירה מהותית, הנוגעת לגרעין גרסתו של התובע. מדובר באירוע טראומטי, ולו לתחושתו הסובייקטיבית של התובע, ועל כן יש לצפות כי האחרון יזכור את כל פרטי האירוע.
עמיתו של התובע העיד גם הוא אודות אירועי אותו יום. בעדותו זו הוא לא חזר כלל על סיפורו של התובע אודות ה"כמעט תאונה", אלא רק סיפר כי התובע היה חיוור, וכשנשאל האם קרה משהו, השיב כי איננו מרגיש טוב וכי הוא רוצה לנוח. גרסתו הנטענת של התובע הינה כי לא מדובר באירוע שגרתי, שבגדרו התובע סתם "לא הרגיש טוב", אלא באירוע בעל מאפיינים ייחודיים אודות "כמעט דריסתו" של ילד קטן.
עם זאת, עמיתו של התובע לא חזר על גרסתו של האחרון. הדברים שתוארו לעיל באשר לעדותו של עמיתו של עמיתו של התובע, חזרו ונשנו גם בעדותה של עמיתה נוספת. עמיתה זו שהתה זמן רב יחסית במחיצתו של התובע, שהרי היא הייתה זו שפינתה אותו לבית החולים, ואף ליוותה אותו לחדר המיון שם אושפז.
אומנם התובע חש ברע באותו יום, אולם כל הדרך הוא היה בהכרה מלאה, ובכל זאת כנראה שלא סיפר לה בדרך על אירוע ה"כמעט תאונה". אירוע של ליווי עמית לעבודה, הנמצא במצב קשה, לבית החולים הינו אירוע טראומטי. על כן מצא בית המשפט כי זה בלתי סביר שהתובע לא סיפר לעמיתתו על ה"כמעט התאונה", כפי שבלתי סביר שהדבר לא היה נחרט בזיכרונה, אילו הוא היה מספר לה על כך.
לנוכח מכלול העדויות אשר הוצגו בפני בית המשפט, מצא בית המשפט לנכון לדחות את גרסתו של הנהג אודות ה"כמעט תאונה" שאירעה לו, ועקב כך נדחתה תביעתו להכרה באוטם הלב כתאונת עבודה.
