נזקי פריצה ותביעת ביטוח

דרגו את המאמר

תביעת ביטוח לאחר פריצה לבית

חברות ביטוח דורשות לעמוד בתנאים מסוימים על מנת לממש את הזכאות לפיצוי בהתאם לפוליסה. לא פעם, חברת הביטוח טוענת כי המבוטח לא עמד בתנאים אלה (ביניהם מועד ההודעה למבטחת, נקיטת אמצעי זהירות מוקדמים וכו') ועל כן היא אינה מוכנה להכיר בזכאותו לפיצוי.

במקרה דנן, התובעת ביטחה את ביתה בביטוח מקיף אצל הנתבעת (חברת ביטוח). בשנת 2001 נפרץ ביתה של התובעת ונגנבו ממנו תכשיטים, מזומנים ותכולה נוספת. לאחר הפריצה, דרשה התובעת פיצוי מהנתבעת, בהתאם לפוליסה. חברת הביטוח סירבה, ועל כך התביעה.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי היא זכאית לתגמולים, שכן מקרה הביטוח הוכח. לעומתה, הנתבעת טענה כי לא הוכח מקרה הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה. לטענתה, התובעת לא הרימה את נטל הראיה ולא הביאה ראיות להוכחת היעדר מעורבותה או הסכמתה להתרחשות הפריצה.

למעשה, חברת הביטוח טענה כי התובעת לא דיווחה לה, טרם עשיית הביטוח, על פריצות קודמות שאירעו לביתה. לטענת הנתבעת, לו התובעת הייתה מדווחת על כך, הפוליסה לא הייתה נחתמת. כמו כן, הנתבעת טענה כי לא כל הפריטים אשר דווחו כגנובים אכן נגנבו בפועל. בנוסף, הצדדים היו חלוקים בדעתם באשר לשווי הפריטים הגנובים.

מקרה הביטוח הוכח

בית המשפט סקר את טענות הצדדים, תוך התייחסות נרחבת לטענות הנתבעת באשר לאי הוכחת מקרה הביטוח, וקבע כי טענת חברת הביטוח בנושא הייתה מופרכת. הנתבעת טענה כי עדות השמאי לא הייתה מספקת לעניין הוכחת מקרה הביטוח ועדות התובעת לא הייתה מאמינה.

בית המשפט ציין כי טענת הנתבעת כלל לא הועלתה בכתב ההגנה אלא רק בשלב הסיכומים והיא אף נמנעה מחקירה מעמיקה בנושא. לפיכך, לאור עדות השמאי והתרשמות בית המשפט מעדותה האמינה של התובעת, וכן החסר בחקירת התובעת מצד הנתבעת, נקבע כי מקרה הביטוח הוכח.

האם הופרה חובת הגילוי?

לאחר קביעה זו, פנה בית המשפט לדון בשאלת הפרת חובת הגילוי מטעם התובעת. הנתבעת טענה כי הוסתרו ממנה עובדות מהותיות טרם החתימה על חוזה הביטוח. היא הביאה לראיה את הצעת הביטוח שלטענתה נערכה ונחתמה על ידי התובעת ולא נרשם בה דבר באשר לפריצות הקודמות לבית התובעת.

מנגד, התובעת טענה כי דיווחה לנתבעת על פריצות שהיו לביתה וכן שהמסמך שהובא לראיה לא היה חתום על ידה. בית המשפט פסק כי הנתבעת לא הצליחה להפריך את גרסת התובעת ולא הביאה עדים מטעמה, ולכן התקבלה גרסתה של התובעת בעניין. משכך, נקבע כי לא הופרה חובת הגילוי.

האם הפריטים שדווחו כגנובים באמת נגנבו?

הנתבעת טענה כי המבוטחת ניסתה לנצל את הפריצה על מנת להוציא ממנה פיצויים בגין פריטים שכלל לא נגנבו. לפיכך, הייתה זו תביעת מרמה לתגמולי ביטוח שדינה להידחות. התובעת פרטה בהרחבה בתצהירה את רשימת הפריטים שנגנבו, אך הנתבעת טענה כי פירוט זה לא תואם לעדות שנלקחה על ידי השוטרים לאחר האירוע.

התובעת טענה כי מסרה לשוטרים רשימה מצומצמת, בהתאם לבקשתם בעת החקירה. בית המשפט קבע כי לא ניתן היה לצפות מאדם שמצא את ביתו פרוץ שיזכור את כלל הפריטים שנגנבו. בנוסף, יתכן וחסרונם של פריטים מסוימים התגלה בשלב מאוחר יותר. אי לכך, ובהתאם לעדות השמאי שתמכה בגרסת התובעת, דחה בית המשפט את טענת הנתבעת וקבע כי דיווח התובעת באשר להיקף וגובה הנזק היה אמין.

בין הצדדים הייתה מחלוקת באשר לדרך בה יפסק פיצוי לתובעת. התובעת טענה כי היה צריך לקבוע את הפיצוי בהתאם לערך הכינון, כפי שפירט השמאי בחוות דעתו. על פי ערך זה, סכום הפיצוי עמד על סך של 61,660 ₪. הנתבעת טענה כי לא היה מקום לתת את הפיצוי על פי ערכי הכינון אלא לפי ערך שיפוי. התובעת טענה כי כל עוד לא הכירה הנתבעת באחריותה, לא הייתה יכולה לחייב את התובעת לכונן את ערכי הפריטים.

בית המשפט קיבל טענה זו וקיבל את התביעה בערכי כינון. נפסק כי בנוסף לסכום זה, על הנתבעת היה לפצות את התובעת. זאת היות והתובעת שילמה פרמיית ביטוח כמקובל וציפתה לגמול הולם בקרות מקרה ביטוח. במקום זאת, היה עליה להתמודד עם מאבק משפטי מתיש כנגד הנתבעת על מנת לקבל את התגמולים להם היא זכאית.

לכן, בהיעדר הצדקה אמיתית לדחיית התביעה מטעם הנתבעת, בית המשפט קבע כי על חברת הביטוח היה לפצות את התובעת, נוסף לסכום שניתן בעבור הרכוש הגנוב. לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה בשלמותה וחייב את הנתבעת לשלם סכום של 61,660 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.