מועד האירוע מתחיל את מרוץ ההתיישנות בתביעת ביטוח

דרגו את המאמר

תביעת ביטוח התיישנה - עילת התביעה עם קרות מקרה הביטוח ולא עם התגבשות הנכות

הליך תביעה מתנהל כך שמוגש כתב תביעה ולאחריו כתב הגנה. לעיתים, טענת ההגנה אינה נוגעת לעובדות המהותיות בתיק אלא מתמקדת בפן המשפטי הפרוצדוראלי, לפיו יש לדחות את התביעה מסיבות שונות. בין סיבות אלו ניתן למצוא את טענת ההתיישנות. במקרה דנן, מדובר היה בתביעה לתגמולי ביטוח של המשיב.

המשיב נפגע בכף רגלו במהלך חוג אגרוף תאילנדי בשנת 1996. הפגיעה גרמה לו חבלה חמורה שהתפתחה לכאבים עזים וקשיי הליכה ועמידה. המשיב טופל אצל אורטופד ואף נותח בבית החולים, ניתוח בו בוצע איחוי של הקשת הפנימית בכף רגלו. לאחר ניתוח זה עבר המשיב ניתוח נוסף בכף רגלו, בעקבותיו נותרה למשיב נכות תמידית בשיעור של 10%. המשיב הגיש בשנת 2001 תביעה לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה בה היה מבוטח עת התאונה.

טענות הצדדים

המבקשת, חברת הביטוח, עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, תקופת ההתיישנות לגבי תגמולי הביטוח על פי הפוליסה הייתה 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח, זאת בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א – 1981, וסעיף 7 לפוליסה שאימץ את הוראות החוק. לדברי המבקשת, תאריך התאונה היה ביום 11.6.1996 ומאותו יום היה למנות את שלושת השנים.

לאור זאת, התביעה לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה התיישנה כבר ביום 11.6.99. לחלופין, התביעה התיישנה בחלוף 3 שנים מהיום בו הגיע המשיב לגיל 18, כלומר – בחודש נובמבר 1999.

המשיב טען מנגד, כי מועד מקרה הביטוח הוא היום בו התגבשה נכותו הצמיתה, כלומר, ביום 21.2.00, חודש לאחר שעבר המשיב את הניתוח השני ברגלו. לטענת המשיב, גם אם במועד קרות התאונה נגרם לו נזק גופני, לא היה מקום למנות את שלושת השנים ממועד זה, היות וטרם התגבשה הנכות, בגינה היה המשיב זכאי לפיצוי על פי הפוליסה.
המשיב הוסיף כי היה על בית המשפט להאריך המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות עד ליום בו התגבשה הנכות מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלה, טען המשיב, כי במועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

החלטת בית המשפט - התביעה התיישנה

בית המשפט קבע, לאחר ניתוח מעמיק של טענות הצדדים, הוראות החוק והפוליסה, כי הבקשה התקבלה. הוא קבע כי בנסיבות העניין, הייתה תחולה לסעיף 31 להוראת חוק חוזה ביטוח על פיו תקופת ההתיישנות לגבי תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. על פי סעיף זה, כפי שפורש בפסיקה, המועד שקבע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות היה יום קרות האירוע הביטוחי.

במקרה זה, היה זה יום קרות התאונה. המשיב טען כי למרות הוראות הסעיף האמור, בנסיבות המקרה ולנוכח הוראת הפוליסה, התחילה תקופת ההתיישנות להימנות מהיום שבו נולדה לו עילת תביעה. כלומר, היום שבו התגבשה הנכות ברגלו. לדידו, בהיעדר התגבשות עילת תביעה, לא התרחש המקרה הביטוח כמשמעו בסעיף 31 לחוק.

בית המשפט לא קיבל טענה זו וציין כי משורה ארוכה של פסקי דין עלתה מגמה של קביעת "מקרה הביטוח" במועד הראשון בו יכול היה התובע לידע את חברת הביטוח על הנזק שנגרם לו. זאת גם אם עדיין לא התגבשה מידת הנכות, או היקפה. תכלית קביעה זו הייתה למנוע המתנה ארוכה של התובע טרם הגיש תביעת פיצויים. מכאן, שהמועד שקבע לתחילת מרוץ ההתיישנות היה יום קרות התאונה ולא המועד בו נקבעה הנכות.

המבוטח לא היה רשאי להמתין במשך שנים

בית המשפט קבע כי המשיב לא היה רשאי להמתין שנים רבות לקביעתה של הנכות הצמיתה, שכן הוא ידע על קיומו של נזק בכף רגלו קודם לניתוח השני. למרות זאת, הוא נמנע מלפנות למומחה כדי לקבוע את שיעור הנכות, על מנת שיתאפשר לו להגיש תביעת פיצויים במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה. בהתאם להלכה האמורה, המשיב היה צריך להגיש תביעתו לבית המשפט מיד לאחר שנודע לו על קיומו של הנזק, למרות שתביעתו לא הייתה מבוססת מספיק, ולא יאוחר מתום תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 31.

בית המשפט ציין כי לא היה ניתן להעלות על הדעת שהמשיב ישהה תביעתו משך 5 שנים בקירוב, לא יידע את המבטחת על קיומו של האירוע, ויגיש תביעה לבית המשפט בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק. התנהגות זו של המשיב העמידה את המבקשת במצב בלתי אפשרי, שמנע ממנה להתגונן כיאות מפני התביעה. משלא נקט המשיב בדרך אשר התוותה הפוליסה, לא היה הוא זכאי לתגמולי הביטוח על פיה, משחלפה תקופת ההתיישנות.

כך או כך, משהתברר כי בעת קרות התאונה נגרם למשיב נזק משמעותי בכף רגלו, נחשב יום זה כיום "מקרה הביטוח", ולא היום בו נקבע שיעור הנכות הצמיתה, כך שהתביעה התיישנה ביום 11.6.99 ולכל המאוחר, בחודש נובמבר 1999 כאשר חלפו 3 שנים מיום שמלאו למשיב 18.

בשל כך, דחה בית המשפט את טענתו האחרת של המשיב לפיה היה להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. זאת היות ועל פי ההלכה בנושא, גם מרוץ ההתיישנות על פי סעיף זה מתחיל עם גילוי הנזק, ולא עם גילוי היקפו המלא.

לסיכום,

בית המשפט פסק כי מכל האמור לעיל, המועד שקבע למניין תקופת ההתיישנות היה יום קרות התאונה. כלומר, 11.6.96. לכן, התביעה התיישנה בחלוף שלוש שנים מיום זה. התביעה הנוכחית הוגשה לבית המשפט לאחר מועד זה ולכן הורה בית המשפט על דחייתה, ללא צו להוצאות.