תביעה בגין נזקי הצפה - הדבר מעיד בעד עצמו ועוולת הרשלנות

דרגו את המאמר

פיצויים בגין נזק שנגרם עקב נזילת מים מהתקרה

במקרים של תביעות נזיקיות שונות, חברת הביטוח היא שמשלמת את כספי הפיצוי למבוטחת. עם זאת, לא פעם חברת הביטוח פונה בתביעה אזרחית להשבת סכומי הפיצוי כנגד האחראי לאירוע. במקרים אלו עולה לרוב שאלת האחריות ונטל הראיה – האם הנתבע באמת אחראי לקרות הנזק ועל מי הנטל להוכיח זאת?

במקרה דנן, מקור התביעה היה באירוע הצפה מיום 14.7.1996 אשר פגע בעסקיה ותכולתה של החברה, שהייתה מבוטחת באותה עת אצל התובעת. אירוע ההצפה נגרם עקב מים שנזלו מהתקרה וגרמו נזק למפעל ולתכולתו. באותו זמן, מעל למפעל החברה המבוטחת הייתה ממוקמת מעבדה למחקר, שהייתה שייכת לנתבעת.

בשטח המעבדה היה מתקן לשטיפת עיניים, אשר כתוצאה מתקלה בחיבוריו נזלו מים שגרמו להצפה ולנזק במפעל החברה. בשל כך הגישה חברת הביטוח תביעה להשבת סכומי הפיצוי כנגד הנתבעת.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי במקרה דנן, הנתבעת התרשלה באחזקת המתקן, התרשלות שגרמה להצפה. לטענתה, היה מקום להחיל את כלל "הדבר המדבר בעד עצמו", על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. התובעת הוסיפה כי בנסיבות העניין היה מקום להחיל גם את סעיף 38 לפקודת הנזיקין, לפיו מים הם בבחינת דבר נמלט שעלול היה לגרום לנזק בהימלטו. לדידה, שני סעיפים אלו הביאו להיפוך נטל הראיה לכתפי הנתבעת.

הנתבעת לא חלקה על כך שנזק נגרם לחברה המבוטחת וכי התובעת פיצתה את המבוטחת. אולם לטענתה, האירוע לא היה בגדר הצפוי ולכן לא הוכחו בנסיבות העניין יסודות עוולת הרשלנות. הנתבעת הוסיפה כי לא היה מקום להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין או את סעיף 38. הנתבעת טענה כי גם אם ימצא כי הינה אחראית בגין הנזקים, הרי שגובה הפיצוי צריך להיות בשיעור נמוך יותר מאשר הסכום אותו שילמה התובעת.

דיון - האם הדבר מעיד בעד עצמו?

השאלה הראשונה שעמדה לדיון בבית המשפט הייתה שאלת האחריות של הנתבעת. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי מקור המים היה בנכס שבבעלותה ובחזקתה של הנתבעת, מתקן לשטיפת עיניים שהותקן בחדריה כ-6 חודשים טרם לאירוע ע"י צד ג'. בנוסף, הסכימו הצדדים כי מפעלה של הנתבעת היה מצוי מעל מפעל החברה מבוטחת.

בית המשפט קיבל את טענת התובעת באשר להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. במקרה דנן, התובעת הוכיחה בפני בית המשפט את שלושת תנאיו המצטברים של הסעיף, לפיו לתובעת לא הייתה ידיעה על המקרה בעת האירוע, שהתרחש בשטחה של הנתבעת במהלך השבת. כמו כן, התובעת לא יכולה הייתה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק וכי מקור הנזק היה בנכס שלנתבעת היה שליטה מלאה עליו.

בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, האירוע התיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי ננקטה זהירות שכזו, כטענת התובעת. בית המשפט ציין כי מים אינם פורצים מכוח עצמם ממתקן קיים. לכן, במקרה זה, על הנתבעת היה מוטל נטל הראיה באשר הוכחת הסיבה בגינה פרצו המים שגרמו להצפה ולנזק. זאת היות והנתבעת היא שהחזיקה במתקן והייתה הבעלים של הנכס.

בית המשפט פסק כי בתנאים בהם המתקן היה מוצב, ולאור מכלול הנסיבות, היה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. גם אם הנתבעת הייתה טוענת כי רכישת המתקן והתקנתו היו ללא פגם, הרי שהייתה צריכה להוכיח כי לא התרשלה בתחזוקתו השוטפת של המתקן, לרבות מניעת פגיעות חיצוניות בו. עם זאת, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה האמור.

האם התקיימו יסודות עוולת הרשלנות?

הנתבעת טענה כי לא התקיימו במקרה זה יסודות עוולת הרשלנות, אולם בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי בתנאי העבודה, כפי שתוארו על ידי מנהל הנתבעת אז, היה ניתן לצפות שבמהלך שימוש פעיל במתקן, הוא עלול היה להיפגע. היות וניתן היה לצפות אירוע זה, או תקלה דומה, הוכח יסוד עוולת הרשלנות.

הנתבעת טענה כי האחריות על סגירת ברז המתקן הייתה מוטלת על כתפי החברה שנפגעה, אולם בית המשפט לא מצא לנכון לקבל טענה זו, היות ולא היה זה סביר שחברה אחרת תהיה אחראית לסגירת ברז מים של מתקן שלא נמצא בשטחה כלל. לפיכך, בית המשפט קבע כי נטל הראיה הועבר במקרה זה לנתבעת, אשר לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי לא התרשלה. בנוסף, לא הובא מומחה מטעמה להעיד על היעדר התרשלות, ואף לא נשמעה עדות השמאי מטעם הנתבעת, שהיה נוכח במקום.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת וכי עליה לפצותה בגין הנזקים ששילמה התובעת למבוטחיה. לאחר קביעה זו, פנה בית המשפט לדיון בשאלת גובה הנזק.

שאלת הנזק

מטעם התובעת, העיד שמאי ומעדותו עלה כי החברה המבוטחת עשתה ככל שביכולתה על מנת להקטין את הנזק שנגרם. הנתבעים טענו כי עדות השמאי לא הייתה מדויקת מספיק. עם זאת, בית המשפט קבע כי בכל מקרה לא היה על התובעת לשלם את הנזק על יסוד חוות דעת זו, אולם משעשתה כך, בתום לב, קמה לתובעת זכות להשבת הסכום המלא מאת הנתבעת.

בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי על הנתבעת לשלם פיצוי בסך של 28,937 ₪, בצירוף שכר טרחה והוצאות משפט.