תביעה בגין פוליסת ביטוח נגד גניבת רכב

דרגו את המאמר

תביעה לאחר גניבת רכב וטענות כי האירוע לא הוכח

מכוניתו של התובע נגנבה אולם למזלו רכבו היה מבוטח בביטוח כנגד גניבות. עם זאת, לדאבונו של התובע, כאשר הוא פנה לחברת הביטוח, על מנת שזו תשפה אותו עבור נזקיו, סירבה החברה וטענה כי לא התרחש כלל המקרה הביטוחי. חברת הביטוח טענה כי הרכב לא באמת נגנב ולמעשה, טענתה הייתה שהתובע מעורב בהונאת ביטוח בנוגע לרכבו. על כן, התובע החליט לתבוע את חברת הביטוח.

אמינותו של התובע

במשפט שהתנהל העידו שני אנשים בלבד, התובע והחוקר מטעם חברת הביטוח. כידוע, הנטל להוכיח את נכונות התביעה מוטל על התובע. במקרה זה, כאשר התובע הוא גם העד היחיד מטעמו, יש משקל רב לאמינותו בפני בית המשפט. למרות שהנתבעת טענה לכל אורך הדרך כי אמינותו של התובע מוטלת בספק, בית המשפט דחה גישה זו. אומנם התגלו סתירות מסוימות במהלך עדותו, אבל אלו לא היו מהותיות ואין בהן כדי להשפיע באופן מוחשי על מהימנותו של התובע.

משמעות סירוב התובע להיבדק בפוליגרף

כלל ידוע בדיני ראיות הינו שבדיקת פוליגרף אינה מהווה ראיה קבילה בבית המשפט. לכלל זה יש חריג במשפט האזרחי, שם ניתן להגיש בדיקת פוליגרף כראיה במהלך המשפט, אך הדבר מוגבל לכך שהצדדים הסכימו לכך מראש, כמו גם להשלכות שיהיו לתוצאות בדיקת הפוליגרף.

חברת הביטוח טענה כי סירובו של התובע להיבדק בפוליגרף במהלך המשפט, משפיעה באופן ישיר על מהימנותו של התובע. טענה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט בשל העובדה שנושא בדיקת הפוליגרף לא היווה חלק מתנאי הפוליסה. כלומר, אם הצדדים היו מסכימים מראש בפוליסת הביטוח, כי במקרה של מחלוקת התובע יעשה בדיקת פוליגרף ולפיה יקבעו תוצאות המחלוקת, אז טענה זו הייתה יכולה להתקבל. אבל, במקרה זה, לחברת הביטוח אין זכות לדרוש כי התובע יעבור את הבדיקה, ועצם העובדה שהתובע עומד על זכותו אינה על משפיעה על אמינות עדותו.

אי העמדת אשתו של התובע על דוכן העדים

לטענת חברת הביטוח, עצם העובדה שהתובע נמנע מלהעיד את אשתו, יש בה השפעה שלילית נוספת לגבי אמינותו של התובע. טענה זו התבססה על כך שבדרך כלל, כדי להוכיח את נכונות התביעה, צריך גם ראיות מסייעות לעדותו של התובע. בית המשפט דחה גם טענה זו. בפסק הדין נכתב כי לעדותה של האישה לא הייתה השפעה רבה על המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים. דהיינו, גם אם היא הייתה מעידה, היא לא הייתה שופכת אור חדש על הפרשה.

הפרת תנאי הפוליסה

טענה נוספת, שבמידה והייתה מתקבלת הייתה יכולה להשפיע על תוצאות המשפט, התייחסה לכך שהתובע הפר את תנאי הפוליסה. לטענת חברת הביטוח, התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון בעת שנעל את הרכב, ביום שקדם לאירוע הגניבה. בית המשפט דוחה גם טענה זו בכך שהוא קובע כי טענה זו אינה מבוססת כלל. לסיכום, בית המשפט קובע כי התובע הצליח להוכיח כי מכוניתו באמת נגנבה. כתוצאה מכך, קמה חובתה של חברת הביטוח לפצותו על פי תנאי הפוליסה.

הנזק שנגרם לתובע

בישיבה הראשונה שהתקיימה בבית המשפט, עורך הדין של חברת הביטוח טען כי חברת הביטוח לא חולקת על סכום התביעה. למרות זאת, בעת הגשת הסיכומים, הנתבעת החליטה לכפור בסיכום זה. בית המשפט קבע כי ברגע שבישיבת קדם המשפט, הוחלט כי נושא הנזק אינו במחלוקת, אין חברת הביטוח יכולה לחזור בה ללא בקשת רשות מבית המשפט. ב

מקרה זה, חברת הביטוח לא ביקשה מבית המשפט רשות לבצע שינוי חזית מסוג זה, ועל כן אין היא יכולה לכפור בנזק. למרות זאת, בית המשפט מקבל את העובדה כי ההסכמה של חברת הביטוח הייתה לגבי רכיב שווי המכונית, והיא לא כללה הסכמה לשאר הרכיבים כמו: עוגמת נפש, אובדן הנאה וכול'.

בית המשפט פוסק כי עבור שאר נזקי התביעה, לא כולל רכיב שווי הרכב, הנתבעת תפצה את התובע בסכום של 10,000 ₪. יחד עם סכום שווי הרכב, עליו הסכימה חברת הביטוח, הנתבעת חויבה לשלם לתובע סך של 76,560 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.