תביעה בגין עסקאות בין שמאי רכב, חברת ביטוח וסוחר מכוניות

דרגו את המאמר

נהוג כי במידה ורכב עובר תאונת דרכים, והסכום הדרוש לתיקון עולה על 50% משווי הרכב, לא מתקנים את הרכב כלל. אם מישהו שאל עצמו פעם, מה עושים עם הרכב שניזוק בתאונה, אז עובדות פסק הדין להלן יכולות לשפוך מעט אור על דרך ההתנהלות של חברות הביטוח במקרים הללו.

התובעת היא חברת מכוניות שעיסוקה הינו בקנייה, מכירה ותיווך, של רכבים. החברה רכשה רכב ולאחר מכן, גילתה כי הרכב משועבד. הרכב נרכש מאחד הנתבעים בתיק תמורת 27,710 ₪. תמורת תשלום זה, קיבלה החברה את החזקה ברכב יחד עם ייפוי כוח מהנתבע להעברת הבעלות. השיק אותו נתנה החברה תמורת הרכישה, נפדה על ידי הנתבע השני, אחיו של בעל הרכב.

מכירת רכב בטוטל לוסט על ידי חברת הביטוח לצד שלישי

לטענת החברה, מרגע שהיא גילתה כי הרכב משועבד, היא פנתה אל הנתבעים מספר פעמים בטענה כי הנתבעים הטעו אותה בכך שלא גילו כי על הרכב רובץ שיעבוד. הנתבעים, מצידם, טענו כי הרכב עבר תאונה ומיד לאחר מכן הוכרז על כ"אובדן כללי". הנתבעים הכחישו שחברת המכוניות רכשה מהם את הרכב. הם טענו כי מעולם לא נחתם בינם הסכם ועל כן אין כל רלוונטיות לכך שרובץ על הרכב שעבוד.

הנתבעים אומנם לא הכחישו כי הם קיבלו שיק על שם חברת המכוניות, אך טענו כי שיק זה נמסר להם מחברת הביטוח. יתר על כן, הנתבעים טענו כי חצי שנה ממועד התאונה, הם התחילו לקבל חיובים עבור תדלוקים שבוצעו על ידי הדלקן שהיה מותקן על הרכב. לאחר שהם ביררו אצל סוכנות הביטוח כיצד זה יתכן, נמסר להם כי הרכב נמכר לתובעת. לטענת הנתבעים, רק לאחר שהם פנו לתובעת בדרישה לקבל החזר עבור תדלוק הרכב, חברת הרכב העלתה בפניהם את הטענה שהוא משועבד והדבר מהווה בעיה עבורה.

עובדות חדשות מתגלות במהלך המשפט

במהלך המשפט התגלו מספר עובדות חדשות. השופט החליט כי כדי להבין את הסיפור העובדתי בצורה טובה יותר, החוליה החסרה הינה השמאי. על כן, הוא השתמש בתקנות סדר הדין האזרחי וצירף את השמאי לתביעה בתור אחד הנתבעים. השמאי הגיש כתב הגנה ובו הוא פירט את הידוע לו לגבי המקרה.

השמאי טען כי לאחר שנקרא לבצע שמאות לגבי הרכב נשוא התביעה, הוא קבע כי עלות תיקונו הינה מעל 50%. לאחר החלטה זו, הוא התייעץ עם מנהל מחלקת התביעות בחברת הביטוח והוחלט להעביר את הרכב למגרש החנייה של התובעת, לה יש הסכם עם חברת הביטוח לקניית רכבים שעברו תאונות.

השמאי הבהיר לבית המשפט שהוא אינו אחראי על בדיקת הבעלות הרשומה על הרכב, אלא זאת אחריותה של מחלקת התביעות בחברת הביטוח. התברר כי לאחר התאונה, ולאחר שהנתבעים קיבלו את השיק, חברת הביטוח טענה כי הפוליסה שבידי הנתבעים לא תקפה. נוסף לכך, התברר כי במקרים של "אובדן גמור", סוכנות הביטוח מוכרת את חלקי הרכב הפגוע, והשיק שמתקבל מועבר לבעל הרכב, לכיסוי חלק מהפוליסה. במקרה זה, לא הייתה פוליסה אבל חברת הביטוח בכל זאת העבירה את השיק שקיבלה מחברת המכוניות שקיבלה את הרכב להחזקתה, ואת ייפוי הכוח של הנתבע לשם העברת הבעלות על הרכב.

בית המשפט פסק כי ייפוי הכוח שנתנו הנתבעים לשם העברת הבעלות על הרכב, ניתן לחברת הביטוח ולא לחברת המכוניות. מהעדויות עלה כי התובעת מעולם לא יצרה קשר עם הנתבעים. בית המשפט אף אמר כי המכתב אותו שלחה החברה התובעת לנתבעים, נכתב לכבוד "לביא שחר ניצן", כלומר החברה התובעת סברה כי מדובר באדם אחד ולא ידעה כלל כי מדובר בשני אנשים שונים שהם אחים.

בית המשפט למד מכאן כי לא הוכחה כוונת המרמה מצידם של הנתבעים. הנתבעים, שלא היו בקשר ישיר עם התובעת בשום שלב, לא הציגו מצג שווא בפניה התובעת. בית המשפט ציין כי לטעמו, כאשר סוכני הביטוח, השמאים וסוכנויות הרכבים סבורים כי הם יכולים לבצע עסקאות מאחורי הגב של בעלי הרכבים, מוטלת עליהם האחריות בגין עסקאות מסוג זה. אומנם יכול להיות שהתובעת במקרה זה הייתה זכאית לקבל שיפוי מהשמאי, אבל היא וויתרה על חבותו בהסכמה, לפני מתן פסק הדין.