האם פיצויים בשל בחירת מסלול רפואי שהוביל לכריתת שד ללא הסכמה מדעת

דרגו את המאמר

האם רשלנות בבדיקה לסרטן השד גרמה לכריתת שד?

אבחון מוקדם יכול למנוע התפתחות של תאים סרטניים ולעזור בטיפול במחלה. לעיתים, עובר פרק זמן מרגע ההפניה לביצוע בדיקות ועריכתן עד לקבלת תשובה בנידון. ישנם מקרים בהם בפרק זמן זה ישנה החמרה במצבו הרפואי של האדם. אז, עולה השאלה האם העיכוב בקבלת התוצאות יכול להיחשב כרשלנות רפואית.

במקרה דנן, התובעת עברה בדיקת ממוגרפיה שגרתית בה נקבע כי עליה לשוב לביקורת בעוד 6 חודשים. התובעת סברה כי מדובר בזמן המתנה ארוך ופנתה מיוזמתה לקופת חולים לאחר חודשיים על מנת להיבדק בשנית. אז הופנתה לביופסיה ונמצא כי אין גידול ממאיר בשד.

לאחר 7 חודשים חשה התובעת תחושות נוקשות באזור התפר מהביופסיה, ושבה לבדיקה חוזרת. היא נשלחה לממוגרפיה ונמצא כי קיימים שני גושים שרצוי להסירם. אז אושפזה התובעת לניתוח והוחתמה על טופס הסכמה לניתוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה מלאה של השד הימני והוסרו 4 בלוטות לימפה, בעקבות גילוי גושים מסוכנים.

טענות הצדדים

התובעת הסתמכה על חוות דעת מומחה וטענה כי הביופסיה בוצעה ללא נקיטת אמצעים דרושים כהכוונה. כתוצאה מכך, חדרה המחט לאזור תקין והתוצאה הייתה שלילית, מה שהוביל לדחיית האבחנה בתקופה נוספת. על פי חוות דעת המומחה, סבירות גבוהה כי ניתן היה לגלות את המחלה כבר בבדיקת הביופסיה. התובעת הוסיפה כי על פי חוות הדעת, ניתן היה לייחס רשלנות לנתבעים על סמך העובדה כי מאז ביצוע הממוגרפיה והתשובה לה, הנתבעים לא פעלו במהירות הרצויה ובשל כך הגדילו את הסיכון להתפשטות המחלה. פעולה זו הביאה לתוצאה הקשה של כריתת שד.

התובעת הוסיפה כי במהלך חתימתה על טופס ההסכמה, לא הוסבר לה באופן כלשהו כי עלולים לכרות את שדה.

הנתבעים טענו כי לא התרשלו בטיפולם בתובעת. הרופא שביצע את הביופסיה הראשונה טען כי פעל בדרך המקובל דאז, שהייתה לקיחת ביופסיה על סמך הממצא הממוגרפי ומישוש ידני – "השיטה העיוורת".

הנתבעים הוסיפו חוות דעת מטעמם, על פיה מאחר והאזור החשוד היה מאורך ולא ממוקד, הכנסת מחטים לא הייתה יכולה להיות מעשית ויכולה הייתה להביא לנזקים. זאת ועוד, לאורך כל תקופת הטיפול, פעלו בפרקי זמן סבירים ומקובלים בכל העולם, שכן לאור מצבה של התובעת הגישה הנהוגה היא להמתין מעט בין בדיקה לבדיקה.

הנתבעים המשיכו וטענו כי בנוגע לטופס ההסכמה, כל חולה שמגיע לניתוח מקבל הסבר מפורט באשר לסיבוכים אפשריים. לדידם, הקושי העיקרי בהליך זה היה תפיסת החולה ולכן היו מצבים בהם החולה מוחתם על הטופס במסדרון, אולם הדבר חסר משמעות.

החלטת בית המשפט

בית המשפט דן בשתי שאלות עיקריות בתיק. האחת, האם ניתן לייחס רשלנות לנתבעים. השנייה, האם התובעת זכאית לפיצוי בשל אי מתן הסבר נאות טרם חתימתה על טופס ההסכמה לניתוח.

בנוגע להתרשלות הרופא הבודק, קבע בית המשפט כי הנתבע לא התרשל שכן לא הוכח כי בתקופה בה עברה התובעת את הבדיקה, הייתה נהוגה שיטת בדיקה מדויקת יותר. בית המשפט הוסיף כי באותם זמנים, לא עמדו לרשות הנתבע אמצעים מתאימים לביצוע בדיקה כזו. משכך, ביצוע הביופסיה ב"שיטה העיוורת" הייתה אופציה סבירה בנסיבות העניין, והסתמכה על הניסיון והידע המקצועי של הנתבע אותה עת.

בית המשפט פסק כי על פי תוצאות הבדיקות השונות של התובעת, לא הוכח כי בשלב הבדיקה הראשונית היה חשד ממשי שהצדיק הפניית התובעת לביקורת ובדיקה חוזרת בשלב מוקדם יותר. כך או כך, התובעת היא שפנתה מיוזמתה לבדיקה בתאריך מוקדם ולכן בית המשפט התמקד בשאלה האם לאור תוצאות הביופסיה היה מקום להמשיך ולבצע בדיקות לתובעת בפרק זמן קצר. בית המשפט דחה את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת וקבע כי אין להניח שבתאריך ביצוע הביופסיה כבר היו תאים סרטניים אשר לא גולו בשל רשלנות.

חוות דעת זו התבססה על דברי הרופאה שפענחה את בדיקת הממוגרפיה של התובעת. הרופאה לא זומנה לעדות על ידי התובעת ולא התקבלה ראייה אחרת המוכיחה טענת התובעת. לכן, דעת המומחה מטעם הנתבעים היא שהתקבלה. משכך, בית המשפט פסק כי התובעת לא הוכיחה רשלנות הנתבעים בשל אי גילוי המחלה בשלבים מוקדמים יותר, ולכן חלק זה של תביעתה נדחה.

האם ניתנה הסכמה מדעת למסלול הרפואי שהוביל לכריתת השד?

באשר לשאלת זכאותה של התובעת לפיצוי עקב אי מתן הסכמה מפורשת לכריתת השד, קבע בית המשפט כי היא זכאית לפיצוי חלקי. בית המשפט ציין כי למרות שהטופס היה ברור, הפרשנות הראויה היא זו המתיישבת עם זכויות החולה על גופו ולכן נדרשה פרשנות זהירה. כלומר, העובדה שהתובעת חתמה על מסמך אחיד וכוללני אינה נתנה הרשאה רחבה ובלתי מוגבלת על גופה.

בית המשפט הדגיש כי היות והבחירה במסלול הרפואי או בקבלת טיפול רפואי הייתה כרוכה בסיכון מהותי, הנתבעים היו צריכים לספק לתובעת את המידע שבאופן סביר היה דרוש לה לגיבוש החלטה אישית מושכלת בעניין הטיפול. היות ולא עשו כך, הם הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת. עם זאת, התובעת לא הצליחה להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען.

על פי עדויות הנתבעים והעובדות השונות, לא הייתה ברירה אלא לכרות את השד. כל התנהגות אחרת בנסיבות העניין הייתה מסכנת את חיי התובעת. התובעת אישרה אף היא בעדותה כי לו היו מסבירים לה את משמעות הסיכון באי כריתת השד, הייתה חותמת. לאור עדות זו, בית המשפט קבע כי לא ניתן לומר שמחדלם של הרופאים הוא שגרם לנזק הנטען.

יחד עם זאת, בית המשפט ראה לנכון להורות על פיצוי התובעת בגין נזק לא גופני שנבע מפגיעה באוטונומיה שלה. בית המשפט הדגיש את חשיבות נושא "ההסכמה מדעת" בטיפול בחולה ואופן השגתו. נקודת המוצא בעניין זה היא האוטונומיה של החולה על גופו וזכותו להחליט על מעשיו בהתאם לבחירתו. במקרה דנן, הופרה זכות זו. בהפרתה, נפגע כבודה של התובעת והאוטונומיה שלה. בית המשפט קבע כי לכך היה מחיר.

לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי. היות והתובעת לא הביאה ראיות מפורטות לגבי הנזק שנגרם לה, בית המשפט פסק פיצוי בסך של 40,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט.