האם סירוב בית חולים לטפל בחולה מהווה רשלנות רפואית?

דרגו את המאמר

סירוב בית חולים לקבל יולדת - האם רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית מתבטאת בעיקרה בטיפול לקוי או שגוי מצד הרופא או לחלופין, מחדל באי אבחנה בדבר בעיית המטופל. אולם, ישנם מקרים בהם תתבטא רשלנות רפואית באופן שונה. למשל, במקרה דנן, בו השאלה העמדה לדיון היא האם סירוב בית החולים לטפל בחולה מהווה רשלנות רפואית.

התובעת 1 הינה קטינה שנולדה לתובעים 2 ו – 3. טרם לידת התובעת 1 בבית החולים, פנתה התובעת 2 לבית חולים אחר, הוא הנתבע. שם סירבו לקבלה ללידה. עקב סירוב זה נאלצה התובעת לפנות לבית חולים אחר.

טענות הצדדים

תובעת 2 פנתה לנתבע מספר 1 בהיותה בשבוע 35 להריונה עם תאומים לאחר ירידת מי השפיר. התובעת פנתה לבית החולים כאשר היא מצוידת במכתב מידי הרופא המטפל, הוא נתבע מספר 2, וכאשר היא מלווה בבעלה. לטענתה, נתבע מספר 1 סירב לקבלה, למרות מצבה והמכתב.

התובעת טענה כי היא אף לא נבדקה על ידי מיילדת או רופא והופנתה לבית חולים אחר כאשר הייתה כבר מצויה בתהליכי לידה. כאשר התקבלה התובעת בבית החולים השני, נמצא כי העוברים במצוקה. בעת הלידה, נולדה תאומה אחת כשהיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי קשה והתאומה השנייה חולצה ללא רוח חיים. התובעים טענו כי ידוע שהריון זה, שהיה הריונה הראשון של התובעת שנשאה ברחמה תאומים היה בעל סיכון גבוה לבעיות.

עובדה זו הופיעה בחוות דעת המומחה מצד התובעים והנתבעים. אולם, לדידם, הנתבעים לא נהגו כפי שהיה עליהם לנהוג בהריון מסוג זה וכתוצאה מרשלנותם נגרמה לתובעת מספר 1 נכות בשיעור של 100%. לטענתם, על הנתבעים היה לטפל באופן נאות בתובעת ולנתחה ניתוח קיסרי מיידי שהיה מונע את הנזק.

כמו כן, בהפניית התובעת לבית חולים אחר הפרו הנתבעים הוראות חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות ובכך הפרו חובה חקוקה ואף גרמו לנזק ראייתי כאשר העלימו את מכתבו של נתבע מספר 2, שהואשם במתן טיפול רשלני בכך שלא ביצע מעקב הריון סביר.

מנגד, הנתבעים טענו כי התובעים כלל לא היו בבית החולים ולא פנו מעולם לאיש צוות. גם אם היו נוכחים במקום, משהבינו כי נתבע מספר 2 אינו נוכח בבית החולים, פנו לבית חולים אחר קרוב. כמו כן, טענו הנתבעים כי מעולם לא הגיע לידם מכתב מטעם נתבע מספר 2. הוסיפו הנתבעים כי מעקב ההיריון היה תקין והתובעת היא שנמנעה מביצוע בדיקות שונות ונמנעה מלפנות לבית החולים כשהחלו הצירים, אלא השתהה ובכך התרשלה. בנוסף, טענו כי אין קשר סיבתי בין תסמיני העובר עת הלידה לבין מצבה המוחי של התובעת כיום. טענה זו נתמכה בחוות דעת רפואית מטעם הנתבעים.
החלטת בית המשפט.

בית המשפט: "מדובר ברשלנות רפואית"

בית המשפט חילק את הדיון לשני שלבים. האחד, שאלת התרשלותו של הרופא המטפל – נתבע מספר 2. השני, קיומה או אי קיומה של התרשלות נתבעת מספר 1 באי מתן טיפול עת פנתה אליו תובעת מספר 2 בוקר הלידה. בנוגע לשאלת התרשלותו של הרופא המטפל, בית המשפט ביסס את חוות דעתו על חוות דעת מומחים ועדויות שונות, וקבע כי נתבע מספר 2 לא פעל כרופא סביר והמעקב אחר ההיריון לא עמד בסטנדרט המקובל הנוגע להריון מסוג זה.

זאת ועוד, נתבע מספר 2 לא שהה בארץ עת הלידה. אמנם הוא צייד את התובעת במכתב, אך לא התרשל בחובתו ליידע רופא מחליף או את צוות בית החולים באופן הראוי.

בנוגע לשאלת התרשלותו של בית החולים, קיבל בית המשפט את טענת התובעים כי אכן הגיעו למקום, מסרו את מכתבו של נתבע מספר 2 ונדחו על ידי הצוות הרפואי, בניגוד להכחשת הנתבעים. אי לכך, עלתה שאלת חובת נתבע מספר 1 לטפל בתובעת, שעה שאינה ערוכה ללידת תאומים. לשאלה זו מסגרת חוקית המעוגנת בפקודת בריאות העם ופקודת הרופאים לפיהן ברגע שהוענק רישיון לבית החולים לעסוק במקצוע, עליו לספק שירותי רפואה כנדרש (עמדה זו מופיע גם בהלכות המשפט העברי).

נקבע כי נתבע מספר 1 התרשל בכך שלא קיבל את התובעת מספר 2 לצורך לידה, לאור העובדה כי היה בידיו הכלים לעשות כן. בית המשפט הוסיף כי לאור העובדה כי התובעים אכן שהו אצל נתבע מספר 1, הרי שבהיעדר רישום בגין פניה זאת, נגרם להם נזק ראייתי. נזק זה מנע מהם לקבל מידע רפואי אודות מהלך האירועים או להוכיח את רשלנות נתבע מספר 1, לרבות הקשר הסיבתי בין הטיפול הלקוי למצבה של תובעת מספר 1.

לאור הנזק הראייתי, בית המשפט העביר את נטל הראיה לנתבעים, אשר לא הצליחו להוכיח כי פעלו באופן סביר לדעת בית המשפט ובהתאם לעדויות השונות. בית המשפט קבע, בהתאם לחוות הדעת מצד התובעים, כי קיים קשר סיבתי בין עיכוב הטיפול בתובעת מספר 2 לבין הנזק המוחי שנגרם לתובעת מספר 1.

הנתבעים טענו כי התובעת התרשלה בהתנהגותה עת נמנעה מביצוע בדיקות מסוימות והמתינה זמן רב טרם הפנייה לבית החולים. בית המשפט קיבל טענה זו בחלקה, וקבע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים לתובעים תיעשה כך שהתובעים יישאו ב – 25% מהנזק והנתבעים יישאו ב – 75% מהנזק.

לסיכום, במקרה זה קבע בית המשפט כי גם סירוב לקבל חולה יכול להיכלל בגדר עוולת הרשלנות, היות והדבר מנוגד לתכלית חוקים שונים בנושא ולשבועת הרופאים, המדגישים את חשיבות הטיפול בחולה כערך עליון.