שיתוק מוחין בלידת פג וחלוקת הנזק בתביעת רשלנות רפואית

דרגו את המאמר

ערעור על גובה פיצויים בתביעת רשלנות רפואית בלידה

לעיתים, בית המשפט קובע פיצויים בדרך האומדנא. חישוב זה נעשה כאשר יש קושי בחישוב מדויק של שיעור הפיצויים, הן מסיבות הקשורות לניזוק והן מסיבות הקשורות לטיב ואופי הנזק. בנוסף, יש מקרים בהם המזיקים מחויבים בתשלום שיעור מסוים מהנזק, בהתאם למידת אחריותם.

סוגיות אלו מעוררות מחלוקות רבות בין הצדדים ומביאות גם להגשת ערעורים בנידון, כאשר צד אחד טוען כי צריך לפסוק סכום גבוה יותר ולחייב את המזיק במלוא הנזק, בעוד הצד השני טוען כי יש לחייבם בשיעור נמוך יותר מהנזק, אם בכלל.

במקרה דנן, הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בסוגיה של רשלנות רפואית בלידה. קביעת הערכאה הקודמת חייבה את המערערים (הרופאים ובית החולים) לשאת יחד ולחוד ב – 40% מנזקי המשיבים (המטופלת והוריה). נזקיהם נקבעו על דרך האומדן והם טענו כי היה צריך לחייב את המערערים במלוא הנזק. מנגד, המערערים טענו כי לא היה מקום לחייבם בחלק כלשהו מהנזקים וכן, שגובה הפיצוי היה צריך להיות נמוך יותר.

קביעותיה של הערכאה הראשונה

המשיבה הוכרה כנכה בשיעור של 100% עקב פיגור שכלי. הוריה טענו כי מצבה נגרם עקב רשלנות רפואית בלידה. בית המשפט קבע כי בית החולים שטיפל באם השתהה בביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של המערערים. השתהות זו הובילה ללידת המשיבה כשהיא סובלת מפיגור שכלי קשה.

בית המשפט ציין כי לא ניתן הסבר על ידי הצוות המטפל ביחס לליקויים באופן הטיפול באירוע. לקביעתו, היו שני גורמים שהובילו למצבה של המשיבה כפי שהוא כיום. האחד, העובדה כי היא נולדה כפגה והמחלות הנלוות לפגות. לגבי גורם זה, לא יוחסה אשמה לבית החולים. הגורם השני היה הדימום ממנו סבלה האם טרם הלידה. בית החולים היה צריך להכניס את האם לניתוח קיסרי מיד עם הופעת הדימום, במיוחד לאור עברה הבעייתי כפי שפורט ברישומים הרפואיים.

עם זאת, בית החולים לא כאמור. בית המשפט ציין כי לא היה מקום להטיל על בית החולים אחריות לעצם קרות הדימום. כלומר, כוונת הדברים בהקשרם הייתה שרק אחד הגורמים לנזק היה האיחור בטיפול בדימום. בית המשפט קבע כי משנמצא שישנם שני גורמים לנזק, היה לחלק את הנזק בין הגורם שלא היה עימו אשם לבין הגורם שהיה עימו אשם. זאת בדרך של אומדנא. משכך חויבו המערערים לשאת יחד ולחוד בשיעור של 40% מהנזק.

טענות הצדדים בערעור

המערערים העלו מספר טענות חלופיות: לטענתם, הפגות וסיכוניה הייתה גורם מובהק למחלה ממנה סובלת המשיבה. לדידם, המשיבים לא הוכיחו קשר סיבתי בין האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי לבין הנזק. לחילופין, נטען כי לא הוכיחו המשיבים את שיעור הסיכון של המשיבה ללקות בשיתוק מוחין עקב הדימום.

מנגד, המשיבים טענו כי בית המשפט טעה בכך שהעריך את השפעת האיחור בטיפול בדימום בשיעור של 40%. לדידם, היה על בית המשפט להשית על המערערים את מלוא הנזק. לחלופין הם ביקשו שבית המשפט יעריך את שיעור האחריות של המערערים באחוזים גבוהים יותר.
 

החלטת בית המשפט העליון

שופטת העליון לא מצאה מקום להתערב בממצא העובדתי שקבעה הערכאה הקודמת לפיו הייתה השתהות בביצוע הניתוח הקיסרי באם המשיבה ובכך התרשלו המערערים. זאת לאור העובדה כי הקביעה נתמכה בעדויות ורישום ברור. מרכז הדיון של הערעור היה בשאלת הקשר הסיבתי בין האיחור בטיפול לבין מצבה של המשיבה.

המשיבים הביאו מומחים בתחום המיילדות ולא בתחום הרלוונטי – נוירולוגית ילדים. משכך, לחוות דעת אלו ניתן משקל מופחת. מנגד, המערערים הביאו חוות דעת משני התחומים. מסקנות חוות דעת אלו היו כי הפגות היא שהובילה למחלת המשיבה ולא השתהות המערערים בניתוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאים אלו לא שללו גרימת נזק מוחי בשלב הקודם, בו התעכב הניתוח ללא הצדקה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי למערערים היה חלק בנזקה של המשיבה.

שופטת בית המשפט העליון קבעה כי לא היה מקום להתערב בממצא זה היות והוא התבסס על חוות דעת רפואיות ועובדות שונות. השופטת ציינה כי במקרים מסוג זה, בהם מידת אחריותה של המזיק לא ברורה וקיים קושי בקביעת הקשר הסיבתי למלוא היקף הנזק, יש לחלק את שיעור הפיצוי בין המזיק לניזוק.

בדרך זו הלך בית המשפט המחוזי (הוא הסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שנקבע על בסיס חישובי אומדן). דרך זו אומצה גם על ידי בית המשפט העליון. השופטת הדגישה כי במקרים בהם ניתן לנקוט בדרך זו, לא מדובר בזניחה של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. זאת היות ועדיין היה מוטל על התובע להוכיח שהנתבע התרשל כלפיו, ושהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל היה לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה.

עם זאת, עלתה השאלה כיצד בדיוק היה לחלק את האחריות לנזק. השופטת קבעה כי במקרה דנן, לא היה מנוס מהערכה בדרך האומדן אך קבעה כי היה לחייב את המערערים בשיעור נמוך יותר לעומת קביעת בית המשפט המחוזי. לדידה, המערערים הוכיחו שבאופן טיפולם באם המשיבה היה תרומה אפשרית למחלת המשיבה, אך בשיעור נמוך משנקבע. משכך, הופחת שיעור השתתפותם בפיצויים ל – 20%. עם זאת, גובה הפיצוי לא שונה.