מהו מבחן הרופא הסביר בתביעת רשלנות רפואית?

דרגו את המאמר

התקבלו 4 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

מבחן הרופא הסביר נועד לסייע לבית המשפט להכריע בתביעות רשלנות רפואית, ולקבוע האם מדובר במקרה של עוולת הרשלנות, והאם הרופא הפר את חובתו כלפי המטופל, עקב סטייה מהתנהלות סבירה על פי הפרקטיקה המקובלת, וכתוצאה מהפרה זו נגרם למטופל נזק, המזכה אותו בתשלום פיצויים.

במסגרת מבחן הרופא הסביר, עורך בית המשפט איזון בין צרכיו המסוימים של החולה וציפיותיו, לבין הצורך להימנע מהרתעת יתר של רופאים ופגיעה בענף הרפואה. הכלל במבחן הוא כי חולה זכאי שלא יינתן לו טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת. בשלב הבא על הרופא לעמוד בסטנדרטים רפואיים מתאימים, והשלב האחרון הוא מעקב רפואי אחרי המטופל.

בית המשפט בוחן האם פעולותיו של הרופא המטפל מתחילתו ועד סופו של הטיפול הרפואי, נעשו על פי הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, תוך שימוש במכשור מתאים ומתקדם ביותר המצוי ברשותו, סביבת עבודה המאפשרת התנהלות תקינה וסבירה, הכשרתו המקצועית של הרופא וכדומה.

רשלנות רפואית יכולה לבוא לידי ביטוי גם לאחר קבלת הטיפול, כמו במקרים של ניתוחים מסובכים, או אצל חולי סרטן, כאשר הרופא לא ביצע מעקב מתאים לאחר הטיפול ולא איתר שהמחלה חזרה, תיתכן עילה לתביעה בעילת רשלנות רפואית כתוצאה ממעקב רפואי לקוי.

הפרת זכותו של המטופל לאוטונומיה

על פי מבחן הרופא הסביר, צריכים להתקיים שני יסודות: "מדעת" העוסק בחובת הגילוי, ו"הסכמה", המבוסס על הרצון החופשי במתן ההסכמה. יסוד זה נשען על זכותו של החולה לאוטונומיה ולקבלת החלטה עצמאית לגבי הטיפול, כולל הצורך לוודא כי החולה הבין את משמעות את הפעולה ותוצאותיה.

זכותו של החולה לקבל טיפול רפואי רק לאחר שניתנה הסכמתו מדעת מוכרת בסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה. על פי הסעיף, החובה כוללת, בין היתר, מתן מידע רפואי הדרוש לחולה באופן סביר כדי לקבל החלטה, מהות ההליך, התועלת הצפויה ממנו, הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, וסיכונים וסיכויים של טיפולים חלופיים. חוק זכויות החולה אימץ את מבחן החולה הסביר, כך שתמיד תובאנה נסיבותיו הפרטיות של חולה פרטי.

עילת היעדר הסכמה מדעת

עילת היעדר הסכמה מדעת במסגרת תביעת רשלנות רפואית, מעוררת לעתים קשיים שעניינם בעיקר הצורך להוכיח חובת זהירות, הפרתה, נזק וקשר בין הפרת החובה לנזק. הקושי העיקרי טמון בצורך להעריך בדיעבד כיצד היה החולה המסוים נוהג, אילו העמידו אותו הרופאים מראש על הסיכון והסיכוי הטמונים בטיפול הרפואי, כאשר קושי זה קיים בעוולת הרשלנות ובעוולה של הפרת חובה חקוקה.

אחד הקשיים בבחינת הקשר הסיבתי במצב מסוג זה, הוא שהחולה נדרש להתייחס לשאלה במבט לאחור כאשר הוא כבר סובל מתוצאות הטיפול. לדוגמה: האם החולה היה מסכים לעבור ניתוח לב פשוט לשחרור חסימת עורקים, אם הוא היה יודע שלאחר הניתוח קיים סיכוי גבוה ללקות באירוע מוחי.

בית המשפט נדרש להעריך את ההסתברות שמסירת המידע כנדרש הייתה גורמת לחולה להתנגד לביצוע הפרוצדורה הרפואית, ולהביא בחשבון את סוג הטיפול ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, וכן, להעריך את תגובתו המסתברת על פי אמות המידה של חולה סביר בנסיבות דומות. הערכה זו צריכה להתייחס למועד שבו נדרשה הסכמתו של החולה, בשלב שבו היה עליו להחליט האם לעבור את הפרוצדורה הרפואית, או האם לוותר על ההליך בשל הסיכונים.