תביעה להכיר בה נכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בגין מחלת האפילפסיה

דרגו את המאמר

הכרה באפילפסיה שפרצה במהלך השירות הצבאי כמחלה שנגרמה כתוצאה מתנאי השירות

חיילים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי זכאים לתבוע תגמולים ממשרד הביטחון מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. אם משרד הביטחון דוחה את תביעתם, יש להם זכות ערעור לועדת הערר שליד בית משפט השלום. ועדת הערר מורכבת משלושה אנשים, כשאחד מהם שופט, ולפחות אחד רופא. פסק הדין שלפנינו הוא על ערעור מסוג זה.

עובדות המקרה

התובעת במקרה דנן הייתה חיילת אשר תבעה להכיר בה כנכה בעקבות מחלת האפילפסיה בה לקתה במהלך השירות הצבאי. משרד הביטחון דחה את הבקשה, והיא ערערה לועדת הערר. המחלוקת לא הייתה על עצם העובדה שהתובעת לקתה במחלה בזמן השירות, אלא על הקשר בין תנאי השירות להתפרצות המחלה.

התובעת, ומי שהיה מפקדה, העידו על תנאי השירות "הקשים והמלחיצים" שהיו לתובעת במסגרת תפקידה כבוחנת חימוש. נטען כי סדר יומה היה עמוס ביותר, והמטלות שהוטלו עליה היו קשות ומלחיצות. לקראת סוף השירות, טענה התובעת, הופיעו אצלה רעידות שנמשכו קרוב לשנה. לדבריה, מצב זה נמשך, עד שיום אחד, כאשר היא הייתה בביתה, התפרץ התקף אפילפסי מלא. התובעת הוסיפה כי אין במשפחתה רקע למחלה זו ועל כן יש כי השירות הצבאי גרם לפריצתה.

שני הצדדים הביאו חוות דעת רפואיות התומכות בטענותיהם. משרד הביטחון הביא מומחה מטעמו שקבע שלמחלה יש בסיס גנטי, וההליך הפגום במוח לו היא גורמת, לא מושפע מתנאים חיצוניים. מומחה זה גרס כי סיבת המחלה איננה ידועה. המומחה שהביאה התובעת קבע, לעומת זאת, כי למרות שיש כנראה נטייה גנטית למחלה, התפרצותה בפועל קשורה לחוסר השינה המתמשך שעברה התובעת. לטענת המומחה מטעם משרד הביטחון, העייפות הייתה ביטוי של המחלה ולא הגורם לה.

הדיון המשפטי

הועדה כתבה כי התיאורים על תנאי השירות היו דרמטיים ומוגזמים, אך אין ספק שחוסר השינה והעייפות השפיעו רבות על התובעת. כמו כן, הועדה הביאה את פסק דינו של בית המשפט העליון בנוגע למחלת האפילפסיה (רע"א 8077/96). השופטת ביניש קבעה בפסק הדין הנ"ל כי "אם המחלה פרצה בעת השירות ויש קשר סיבתי לשירות, ביהמ"ש יתעלם מהנטייה שהייתה כבר קיימת אצל התובע למחלה, ויראה את המחלה כולה ככזו שנגרמה עקב השירות".

הוועדה דחתה את הגישה בפסיקה המבקשת להבדיל את מחלת האפילפסיה משאר המחלות הקונסטיטוציוניות (רדומות). על פי גישה זו, מחלת האפילפסיה איננה רדומה אלא כבר קיימת, אך איננה נראית כלפי חוץ. דהיינו, המחסור בשינה לא היה הגורם להתפרצות המחלה, אלא רק גורם להופעת התקפים.

בית המשפט קבע כי יש לקבל את דעת השופטת ביניש הנ"ל. בפסק הדין הודגש כי כוונתה של בייניש לא הייתה לקבוע שתמיד קיים קשר סיבתי במקרים כאלו, אלא כי יש "חזקה שפועלת לטובת החייל, הא ותו לא". השופטים קבעו כי הגישה של בית המשפט היא להקל עם החייל. על כן, אם המחלה פרצה במהלך השירות, והתקיימו תנאי שירות שאפשרו זאת, קיים קשר סיבתי בין השירות למחלה. לאור האמור, בית המשפט קבע כי מחלתה של התובעת נגרמה עקב תנאי השירות הקשים.

בפסק הדין נקבע עוד כי היה ניתן להכריע לטובת המערערת בדרך נוספת, ולא על בסיס חוות הדעת הרפואית. תפקידה של חוות הדעת הוא להצביע על קשר סיבתי רפואי-עובדתי. אך בית המשפט לא כבול להחלטות הרופאים. גם לולא חוות הדעת, ניתן למצוא קשר סיבתי משפטי. קשר זה נבע ממאזן הסתברויות, כפי שמקובל במשפט האזרחי, והוא לא כפוף לדעת מומחי הרפואה. קשר סיבתי-קונקרטי זה, ייבחן לאור הנסיבות ומכלול הראיות, ולכן ייתכן כי חייל יוגדר כנכה, למרות שאין אסכולה רפואית התומכת בטענתו.