רפואה משלימה וטיפולים לאחר תאונת עבודה, על חשבון מי?

דרגו את המאמר

על מי מוטלת האחריות לשלם עבור טיפולי רפואה משלימה שניתנו עקב תאונת עבודה?

אישה נפצעה בכתפה בעת עבודתה. לצורך שיכוך כאביה, הופנתה הנפגעת לטיפולי רפואה משלימה, הכוללים שיאצו ודיקור סיני, דרך קופת החולים. השאלה הנידונה היא מי אחראי לשאת בהוצאות עבור טיפולים אלו: קופת החולים, המוסד לביטוח לאומי, או הנפגעת עצמה.

בשעת עבודתה של התובעת אירעה לה תאונת עבודה מסוג קרע ברצועת ה"סופר ספינטוס" בכתף. בעקבות התאונה נקבעו לנפגעת 19% נכות לצמיתות. מוסכם על הצדדים כי פציעה זו מהווה תאונת עבודה. לאחר התאונה, התובעת עברה טיפולים רפואיים מקובלים, כגון פיזיותרפיה, וטיפולים במרפאת כאב בבית החולים בלינסון.

לאחר שטיפולים אלו לא הועילו במידה הרצויה, הופנתה התובעת על ידי הרופא המטפל, מומחה לכירורגיה אורתופדית בקופה, לטיפולי רפואה משלימה, המוצעים במסגרת הקופה. הנפגעת קיבלה סדרה של טיפולי שיאצו ודיקור סיני, אשר לטענתה הפיגו את כאביה בצורה משמעותית, ואפשרו לה לשוב לתפקוד חלקי.

רפואה משלימה

רפואה משלימה (או רפואה אלטרנטיבית) היא כינוי למגוון רחב של טיפולים שאינם כלולים במסגרת הרפואה הקונבנציונאלית וביסוסם המדעי מוטל בספק. הביטוי "רפואה משלימה" משקף את הרעיון כי טיפולים אלו אינם מסוגלים להחליף את הרפואה הקונבנציונאלית, אלא רק להוסיף לה.

קופות החולים בישראל נוהגות להציע למטופליהן טיפולים במסגרת הרפואה המשלימה, בהשתתפות כספית חלקית או מלאה של המטופל. ישנם הטוענים כי בטיפולים משלימים אלו אין תועלת כשלעצמם, והתועלת היחידה הצומחת מהם נובעת מאפקט הפלסבו.

שיאצו הינה שיטת טיפול יפנית, המתבססת על מגע בין המטפל והמטופל. על פי שיטה זו, כל מחלה של הגוף נובעת מחוסר איזון, ומטרת הטיפול הינה להשיב את האיזון לקדמותו. דיקור סיני, או אקופונקטורה, הינה צורת טיפול המתבססת על דקירת המטופל במחטים דקיקות במקומות מסוימים בגוף. הדיקור נועד לפתור חסימה שלכאורה קיימת בגוף.

המסגרת המשפטית

בסעיף 86 (א) לחוק הביטוח הלאומי, נקבע כי תאונת עבודה מזכה את המבוטח בטיפול רפואי. אולם, היקפה של זכות זו איננו מוגדר באופן חד-משמעי בחוק, אלא נקבע על ידי תקנות הביטוח הלאומי. בחינת התקנות מלמדת כי המבוטח זכאי לטיפול רפואי אותו יקבע הרופא המטפל, והאחריות לנשיאה בהוצאות על טיפול זה מונחת על כתפי קופת החולים.

גדר הספקות נוגע להגדרת טיפולי רפואה משלימה כטיפולים רפואיים הכלולים בחוק הביטוח הלאומי. בפסיקתם של בתי דין בערכאות נמוכות נקבע כי טיפולים משלימים, כגון אלו שעברה התובעת, אינם כלולים בהגדרה "טיפול רפואי". הגדרתו של טיפול רפואי בחוק הביטוח הלאומי היא הגדרה מפורטת, ממנה נהוג להסיק כי מתקיים בעניין הסדר שלילי: כל טיפול שהמחוקק בחר שלא לכלול במפורש בהגדרה, חזקה כי התכוון להוציא אותו אל מחוץ להגדרה זו. התובעת טענה כי פסיקות אלו אינן כובלות את בית הדין לעבודה, שבו נידון המקרה, ועל כן הן אינן רלבנטיות לעניין.

בית הדין לעבודה שם דגש על תכלית החוק, ולא על לשונו

בית הדין פסק כי אומנם טיפולי רפואה משלימה לא פורטו בלשון החוק כטיפול רפואי לו זכאי הנפגע בתאונת עבודה, אולם מכיוון שהחוק נחקק לפני כארבעים שנה, כאשר טיפולי רפואה משלימה היו יחסית חדשים ובלתי מוכרים בישראל, הדבר לא צריך להוות למכשול בפני התביעה.

מאחר וטיפולי רפואה משלימה מסופקים על ידי קופת החולים, ומוסדרים על ידי חוק ביטוח בריאות, יש להניח כי הם אכן נמצאו כתורמים לבריאות החולים. משום שכך, טיפולי רפואה משלימה עולים בקנה אחד עם תכלית חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי בכל הנוגע לנפגעי תאונות עבודה, וצריכים להיות כלולים בטיפול הרפואי לו זכאים נפגעי תאונות עבודה.

מכאן נובע כי שירותי הרפואה המשלימה אשר ניתנו לתובעת בהמלצת רופא הקופה, והתקיימו במרפאות הקופה, כלולים בגדרי הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע תאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי. על פי ההסדר הקיים בין הקופה לבין המוסד לביטוח לאומי, הגורם האחראי לתשלומים עבור טיפולי הרפואה המשלימה הוא הביטוח הלאומי. נפסק כי על המוסד לביטוח לאומי להשיב לתובעת את כל התשלומים שהעבירה לקופת החולים בגין שירותי הרפואה המשלימה שקיבלה.