האם התייבשות תלמיד בטיול שנתי גמרה לו לנזק נפשי?

דרגו את המאמר

דחיית תביעה בעניין מחלה נפשית לאחר טיול שנתי

שופט בית משפט שלום בנהריה, אליעזר שחורי, דחה תביעה שעניינה היה פיצוי בגין נזקי גוף, בשל העובדה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו ולא הראה קיומו של קשר סיבתי בין האירוע נושא התביעה לבין נזקו. השופט הדגיש כי החלטתו התבססה על חוות דעת מומחים שונים, ובפרט המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לבסוף, בית המשפט חייב את התובע בתשלום הוצאות המשפט, על רקע "התנהלותו המחדלית" בהליכי התביעה.

התובע יצא לטיול עם בני כיתתו עת היה בן 18. ביום השלישי של הטיול, חש סחרחורת חזקה ואיבד את הכרתו. לטענתו, מעולם לא חש כך בעבר. הוא נזקק לטיפול כבר בתחילת היום ונבדק על ידי חובש. התובע לא נבדק על ידי רופא במהלך היום. בערב נשלח לנוח באכסניה ולמחרת חזרו התלמידים לביתם מהטיול.

התובע הרגיש טוב במהלך היום, אך לקראת חזרתו הביתה החל להרגיש רע והתלונן על אובדן ראייה. כאשר הגיע לביתו, בשעות הלילה, אושפז על ידי הוריו בבית החולים. מפרטי האשפוז עלה כי לא נמצאה בעיה אורגנית ועלה חשד למצוקה נפשית היסטרית. אז אושפז התובע במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים וקיבל טיפול במהלך מספר שנים.

התובע טען כי נגרמה לו נכות על רקע נפשי כתוצאה מהאירועים במהלך הטיול. אביו של התובע דרש פיצוי עבור ההוצאות שהוציא כמיטיב נזקו. התובע טען כי אינו זוכר מדוע לא נבדק על ידי רופא ביום הטיפול, אך דחה את טענת הנתבעים שטענו כי הוא סירב לרדת מהאוטובוס ולהיבדק.

הנתבעים טענו כי התובע לא נבדק על ידי רופא מכיוון שסירב לרדת מהאוטובוס, בטענה כי הוא חש בטוב. לדידם, לא היה קיים קשר סיבתי בין אירועי יום הטיול והתנהלות הצוות לבין נכותו הנפשית של התובע. משכך, הם לא היו חייבים בפיצויים לתובע או לאביו.

יש לציין כי התביעה הוגשה בעבר בשנת 1992 ונמחקה כעבור שנתיים לאחר שהתובעים לא קיימו החלטה שהורתה להם לצרף חוות דעת רפואית לתביעה. בשנת 1995 הוגשה התביעה הנוכחית בהסתמך על חוות דעת של מומחה פסיכיאטרי כנגד מדינת ישראל ומנהל בית הספר של התובע דאז.

ממתי סבל התובע מבעיות נפשיות?

מומחים מטעם התביעה, הנתבעים ובית המשפט בדקו את התובע והגיעו למסקנות שונות. כולם הסכימו כי התובע סבל מהפרעות נפשיות שונות טרם האירוע הנזיקי. הפרעות אלו באו לידי ביטוי בחרדות, קשיי הרדמות ושינה, התבודדות וניתוק סביבתי, התנהגות תוקפנית ואיבוד שליטה וכן מצבים בהם התובע הגיע למספר מקומות בלי שידע להסביר כיצד הגיע לשם ולמה.

לטענת המומחה מטעם התובע, הבעיות הנפשיות שקדמו לאירוע הנידון לא מנעו מהתובע תפקוד תקין. לעומת זאת, אבחנות בתי החולים בהם היה מאושפז לאחר האירוע הצביעו על הפרעות נפשיות חמורות שהיו יכולות להגביל את התובע מבחינה תפקודית. המומחה קבע לתובע נכות בשיעור של 30% על רקע ההפרעות הנפשית, כאשר 15% נבע מהאירועים הקודמים ו – 15% מהאירוע במהלך טיול בית הספר.

המומחה מטעם הנתבעים הסכים לאבחנת מומחה התובע כי היה מדובר באירוע של התקף נפשי על רקע ההפרעות הקודמות. אולם, לטענתו, לא היה מקום לקשור את האירוע למצב של התייבשות ולא היה קשר סיבתי בין תנאי הטיול לבין התופעות מהן סבל התובע. כלומר, לטענת מומחה זה, התנהגות התובע במהלך הטיול היוותה ביטוי להפרעה שהוא סבל ממנה עוד קודם.

המומחה מטעם בית המשפט היה שותף לדעה זו וציין כי מיום אשפוזו של התובע ועד שנה לאחר מכן הוא סבל מפגיעה תפקודית הסתגלותית בשיעור של 100%. במרוצת הזמן ולאורך השנים, חזרו הפרעות אלו ופגעו בתפקודו ההדרגתי של התובע בשיעור של 30%. עם זאת, המומחה קבע כי בזמן ניהול התביעה, לאחר תהליך שיקום של התובע, כבר לא היה ניתן להצביע על נכות בתחום הנפשי ושיעור הנכות עמד על 0%.

אין קשר ישיר בין המחלה לבין הטיול מטעם בית הספר

הוא הוסיף כי לא היה ניתן לראות קשר ישיר בין הטיול למחלתו של התובע, היות והאחרונה הייתה קיימת עוד מילדות ואף החמירה במהלך תקופת ההתבגרות, טרם הטיול המדובר. השופט ציין כי מינוי המומחה וקבלת דעתו נעשתה בהסכמת שני הצדדים לתביעה. עם זאת, בשלב מאוחר יותר של ניהול ההליך, התובע טען כי כלל לא היה חולה טרם הטיול ומשכך, היה קיים קשר סיבתי בין האירועים המדוברים לבין נזקו הנפשי.

התובע האשים את הנתבעים בניסיון להכפיש את שמו ולהדביק לו מחלות שונות. בית המשפט לא קיבל טענות אלו וציין כי לא היה להן כל ביסוס עובדתי בחומר הראיות. הוא הדגיש כי המומחה מטעם התובע עצמו קשר את מצבו והתופעות מהן סבל בטיול, לכל הפחות בחלקן, להפרעות נפשיות קודמות, על פי תיאור שקיבל מפי התובע ובני משפחתו. השופט ציין כי נטל הראיה להוכחת התרשלות הנתבעים בהתנהלותם וכי רשלנות זו גרמה לנזק, היה מוטל על התובע. אולם, בנטל זה הוא לא עמד.

נקבע כי לא היו בנמצא נתונים מכוחם ניתן היה לקבוע כי הנתבעים התרשלו בארגון הטיול או גרמו בכך להתייבשות התובע. להפך, ניתן היה לקבוע במידה סבירה של וודאות כי אובדן ההכרה לא נגרם כתוצאה ממחסור במים.

לעניין הקשר הסיבתי, המומחה מטעם בית המשפט קבע שאת התופעות מהן סבל התובע היה ניתן לקשור לרקע הנפשי הספציפי הקודם של התובע ולא להתרחשויות בעת הטיול. קביעה זו לא נסתרה והיא התיישבה עם מכלול הנתונים הרפואיים. משכך, לא היה קשר סיבתי בין אופן ניהול הטיול לבין התופעות מהן סבל התובע לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי. לפיכך, התביעה נדחתה.

לבסוף, השופט ציין כי התנהלותו המחדלית של התובע לאורך ניהול ההליך, עת נמנע מהגשת סיכומים במועד, ביקש למחוק תביעות שונות ולשמוע עדויות חדשות 10 שנים לאחר פתייחת התיק לא הייתה ראויה. התנהלות זו גרמה לעיכובים בהליך ובעקבותיה החליט השופט להשית על התובע את תשלום הוצאות המשפט ושכר הטרחה של הנתבעים.