טינטון תמידי - דחיית ערעור לאחר דחיית תביעה שהוגשה לביטוח הלאומי

דרגו את המאמר

תביעה להכרה בטנטון תמידי בתור תאונת עבודה

וועדות רפואיות שונות בביטוח לאומי הן שאחראיות על קביעת אחוזי נכות לאנשים הפונים למוסד על מנת לקבל הכרה בזכאותם לתגמולים. במידה ולמבוטח יש השגות על החלטות הוועדה, הוא יכול להגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים. על החלטתה של וועדה זו ניתן לערער לבית הדין האזורי לעבודה, בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995.

ערעור זה יכול שיהיה בשאלה משפטית בלבד. כלומר, המערער לא יכול להשיג לגבי קביעת הועדה עצמה אלא רק לטעון כי נפל פגם משפטי במהלך הדיון, או בהחלטת הוועדה. במקרה דנן, המערער פנה לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל הכרה בהחמרת נכותו עקב טנטון.

במצב רפואי של טנטון, האדם שומע צליל שאין לו מקור חיצוני אמיתי, במשך כל שעות היום. חלק נרחב מהחולים במחלה סובלים מתופעות לוואי שונות, אי נוחות ופגיעה באיכות החיים. המערער לא זכה להכרה זו, ומשכך, הוא השיג על קביעת הוועדה הרפואית לערערים ופנה לבית הדין האזורי לעבודה בערעור.

המערער טען כי הועדה שדנה בעניינו לא התייחסה לבדיקות שמיעה עדכניות משנת 2003, אלא לבדיקה שנערכה בשנת 1997. לדבריו, בדיקה זו לא הייתה קשורה להליך ההחמרה במצבו. הוא הוסיף כי הוועדה התבססה בהחלטתה על מבחן התדר. לדבריו, לפי מבחן זה, לא ניתן היה לשלול או לדחות את טענותיו בדבר טנטון תמידי. המערער טען כי כאשר הוועדה דחתה טענה זו, היא למעשה התעלמה מתיאוריו לפיהם הטנטון היה בעל אופי תמידי וקבוע. כמו כן, לטענתו, הועדה לא נימקה את החלטתה הסופית, וזאת בניגוד לחובה המוטלת עליה על פי כללי המשפט. בנוסף, נטען כי גם כאשר הוועדה ציינה פרטים שנגעו למערער, נעשה שימוש בניסוח לא ברור ולא היה ניתן להבין למה כוונתה המדויקת.

מנגד, המשיב טען כי המערער עצמו העיד בפני הוועדה שכאשר היה רעש חזק הוא לא שמע את הטנטון. נטען כי מתלונותיו של המערער בפני הוועדה עלה כי כל פעם שהוא נכנס לחנות או רכב, הטנטון נעלם. משכך, המשיב טען כי החלטת הוועדה הייתה מוצדקת כאשר היא קבעה שלא מדובר היה בטנטון תמידי.

החלטה

בית הדין האזורי לעבודה הדגיש כי בהתאם לחוק, הסמכות לקבוע את דרגת נכותו של מבוטח נתונה לוועדה הרפואית. משכך, לא הייתה לבית הדין סמכות להתערב בשיקוליה הרפואיים והיה עליו לבחון האם נפל פגם משפטי בהחלטתה. על פי עקרון זה נבחנו טענות הצדדים בערעור. בית הדין ציין כי הוועדה הרפואית התכנסה לדון בקביעת החמרת מצבו של המערער, בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956.

המערער הגיש תלונתו בשנת 2003 וציין כי הוועדה הקודמת לא התייחסה לתופעת הטנטון והחמרתה. משכך, הוא ערער על החלטת הוועדה הראשונית. בפרוטוקול הוועדה הופיעה חתימת המערער על תלונותיו. הוא ציין כי הוא שמע את הטנטון "רק בסביבה שקטה". המערער הוסיף שכאשר היה רעש חזק, הוא לא שמע את הטנטון. בנוסף, בפרוטוקול הוועדה הופיעה התייחסות לבדיקת שמיעה שנערכה בחודש אפריל 2003.

בבדיקה זו נמצא ליקוי תחושתי עצבי בתדרים הגבוהים בלבד, בעוד שבתדרי הדיבור, השמיעה נמצאה תקינה. בבדיקה מאוחרת יותר, מנובמבר 2003, צוין, בין השאר, כי המערער תאר את הטנטון הדומה ל - 1000 HZ וללא שינוי עם אזניות. בבדיקה מתחילת שנת 2004 נמצאו עקומות שמיעה הדומות לאלה שנמצאו בעבר, אולם בבדיקה זו "התאמת התדר של הטנטון עלתה ל - 4000 ו - 8000 HZ ללא שינוי עם אזניות".

בסופו של הדיון, וועדת הערר הגיענ למסקנה כי לא היה מדובר בטנטון תמידי. בית הדין ציין כי מסקנות הוועדה היו מבוססות על בדיקות רפואיות, תיאור המערער את הטנטון בפני הוועדה וניתוח טענותיו. משכך, בית הדין קבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, היות והייתה הנמקה עובדתית, תוך מתן זכות טיעון למערער. משלא נמצא פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה, לא היה מקום להתערבות בית הדין.

בסופו של דבר, בית הדין דחה את הערעור, תוך שהוא ציין כי לצדדים זכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה, על מנת לערער על החלטת בית הדין המקומי.