משרד הביטחון - טרשת נפוצה

דרגו את המאמר

סירוב להכיר בטרשת נפוצה כנכות לפי חוק הנכים

חוק הנכים (תגמולים ושיקום) קובע מסמרות בין היתר בשאלות מיהו נכה צה"ל ומהי נכות, תשלום תגמולים בגין נכות ואופן הערכתה. על מנת שתקום זכאות לתגמולים לפי החוק, על המבקש לפנות לוועדה רפואית ולהוכיח טענותיו בפניה. כך או כך, על הוועדה לשמוע את טיעוני הפונה לעומק ואל לה לדחותו ללא נימוק.

במקרים בהם הוועדה תדחה את טענותיו של הנכה ללא נימוק ראוי, בית המשפט יכול להורות על החזרת הדיון לשם שמיעת המבקש. כך היה במקרה דנא, שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים. מדובר בערעור אשר הוגש על ידי נכה צה"ל בנוגע להחלטת וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט – 1959.

      קראו עוד בתחום:

• האם נכה צה"ל, חולה טרשת נפוצה, נפטר בשנתו בגין המחלה?
• רשלנות רפואית בקביעת תור דחוף לחולה הסובלת מטרשת נפוצה
• טרשת נפוצה התפרצה בעקבות חבלה צווארית במהלך שירות צבאי, האמנם?
• האם לוחמת מג"ב הסובלת מטרשת נפוצה תוכר כנכת צה"ל?

ראשיתה של הפרשה בשנת 1979, אז המערער התגייס למשטרת ישראל. במהלך שירותו, הוא חלה בטרשת נפוצה ותבע הכרה כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). תביעה זו נדחתה על ידי המשיב (קצין התגמולים) וכך גם הערעור שהוגש לוועדה הרפואית. נקבע כי לא היו קיימות חוות דעת רפואיות שתמכו בטענות המערער בעניין התפרצות מחלתו והחמרתה.

בשל קביעה זו, הוועדה הרפואית כלל לא בחנה את טענותיו של המערער אודות תנאי שירותו והמצב הפיסי והנפשי בו הוא היה נתון עקב עבודתו כגורם למחלה. נטען כי בשל היעדר אסכולה רפואית בתחום, בחינת הטענות הקונקרטיות כלל לא נדרשה. משכך, הגיש המערער ערעור לבית המשפט.

טיעוני הצדדים

המערער טען כי הייתה קיימת אסכולה רפואית בעניינו וזאת על פי פסק דין קודם - לייזר נגד מדינת ישראל, שהתייחס במפורש למחלת הטרשת הנפוצה. לחלופין, נטען כי גם אם לא הוכחה אסכולה רפואית מבוססת שקבעה קשר סיבתי, או שהוכח קשר כזה בדרגת הסתברות נמוכה, לא נשללה זכותו של המערער להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה כתוצאה מתנאי השירות. בא כוחו של המערער ביסס טיעון זה על ההלכה שנקבעה בפסק דין קליג' נגד קצין התגמולים. המשיב דחה טענות אלו.

החלטה

לאחר עיון בטענות הצדדים, נפסק כי הוועדה הרפואית כלל לא נזקקה לחלופה שבא כוח המערער הציע על פי פס"ד קליג'. המערער טען כי במהלך שירותו הוא נחשף להתפרעויות של תושבים מקומיים וחש סכנה ממשית לחייו. בנוסף, הוא היה נתון במתח נפשי בשל חששו מפני פיטורין מהמשטרה ולאור אופי שירותו בהר הבית במשך שש שנים. כמו כן, הוא הדגיש אירוע ספציפי בו נהרגו 20 אנשים, מה שהחמיר את מצבו הנפשי.

המומחה מטעם המשיב טען כי היה קיים קשר מסוים בין תנאי שירותו של המשיב לבין מחלת הטרשת הנפוצה. עם זאת, המומחה שלל באופן מוחלט את הקשר בין חבלה לבין טרשת נפוצה. לכן, מסקנתו הייתה שתנאי השירות לא גרמו או החמירו את הטרשת הנפוצה של המערער ולא היוו גורם סיכון להתפרצות המחלה.

כאמור, חוות הדעת בעניין היעדר הקשר בין חבלה לבין המחלה, אומצה על ידי הוועדה הרפואית. אולם, בית המשפט פסק כי לאור האמור בחוות הדעת אודות קשר אפשרי בין מצב נפשי לבין המחלה, היה על הוועדה להתייחס לחלופה זו. הלכה למעשה, לא הייתה כל התייחסות למצב זה ולכן נקבע כי המערער לא קיבל הזדמנות מלאה לשטוח טענותיו בפני הוועדה.

המשיב טען כי גם אם קשר זה היה מתקבל, הרי שבשל היעדר סמיכות זמנים בין פרוץ המחלה לבין טענות המערער אודות מצבו הנפשי, לא היה ניתן להכיר בנכותו. עם זאת, נקבע כי טענה זו הייתה טעונה בירור טרם דחיית פניית המערער. זאת במיוחד לנוכח חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, שעמדתו בנושא זה לא נשללה על ידי הוועדה הרפואית. בסופו של דבר, בית המשפט פסק כי היה מקום לתת למערער הזדמנות ראויה להוכיח את טענותיו בפני הוועדה ולשכנעה. לכן, הוחלט על קבלת הערעור והחזרת התיק לוועדה לצורך שמיעת ראיות וטענות.