ערעור על אחוזי נכות לאחר תאונה צבאית ופגיעה בכף היד

דרגו את המאמר

תאונה צבאית שגרמה לפגיעה בכף יד והכרה בנכות בגין זאת

כאשר אדם מאבד את יכולתו לבצע פעולה שכלית או גופנית, עקב חבלה או מחלה, באפשרותו לתבוע הכרה כנכה. כאשר האדם שנפגע הינו חייל, או ששירת בצבא בעת הפגיעה, עליו להגיש את תביעתו להכרה בנכות לקצין התגמולים. שיעור הנכות נקבע על ידי ועדה רפואית, בהתאם לתקנות שמפרטות את סוגי הפגימות השונות ואחוזי הנכות שנלווים להן.

לעיתים, הנפגע סבור כי על הועדה היה לקבוע אחוזי נכות גבוהים יותר. אז, ניתן לערער על החלטת הועדה הרפואית לבית המשפט. דוגמא לערעור מסוג זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה. ההחלטה ניתנה ביום 23.10.01 ובמסגרתה קביעת הועדה הרפואית מהדרג הראשון לפיה המערערת סבלה מנכות עקב פגיעה בכף יד ימין, אושרה. ראשית הסיפור בשנת 2000, כאשר המערערת נחבלה בכף ידה במהלך יום ספורט שנערך במסגרת שירותה הצבאי הסדיר.

האירוע התרחש ביום 02.09.00. ביום 26.06.10, הועדה הרפואית מדרג ראשון התכנסה וקבעה למערערת נכות בשיעור של 1% מכוח פרט 35(4)א לתוספת הראשונה בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל – 1969. על כך הגישה המערערת ערעור שנדחה כאמור על ידי הועדה הרפואית העליונה. קרי, החלטת הדרג הראשון נותרה על כנה. לכן, הוגש ערעור לבית המשפט.

טיעוני הצדדים

לטענת המערערת, קביעת הנכות לפי פרט 35(4)א' לתוספת הייתה לא נכונה. שכן, במהלך הבדיקות הרפואיות שנערכו, נמצא כי המערערת סבלה מדלקת בגידי שורש כף יד ימין הפגועה. קרי, לאור קיומה של הדלקת ואופי הפגיעה, היה על הועדה לקבוע לה נכות על פי תקנה 35(4)ג. המערערת טענה שלו הועדה הייתה מחילה סעיף חוק זה, הייתה נקבעת לה נכות בשיעור של 10%.

מנגד, המשיב טען כי קביעות רופאי הועדה היו סבירות ומקצועיות. שכן, הם מצאו כי טווח תנועת כף ידה של המערערת לא נפגע, לא נמצאה רגישות במישוש ושתי הידיים היו סימטריות. משכך, לא נמצאו למערערת הפרעות תפקודיות ונכותה נקבעה לפי פרט 35(4)א' לתוספת כדין. המשיב הוסיף וטען שהמערערת לא הציגה כל חוות דעת רפואית לביסוס טענתה בדבר קיומה של נכות. לדידו, ממצאי הרופאים בוועדה הרפואית העליונה לא היו יכולים להוות בסיס בלעדי לקביעת נכות בשיעור של 10% או לעתירת המערערת.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופטת הורתה על דחיית הערעור. המסגרת הנורמטיבית להחלטתה הייתה פרט 35(4) בתוספת הראשונה בתקנות.

על פי פרט זה, יש לקבוע נכות בשיעור של 1% במקרה בו החבלה או המחלה לא מלווה בכאב כרוני, הגבלה בתנועות או ממצא אורגני. לעומת זאת, כאשר קיים ממצא אובייקטיבי ויש הפרעה קלה בתפקוד, יש לקבוע את שיעור הנכות על 10%. במקרה זה, הועדה לא מצאה הגבלה בתפקוד כף ידה של המערערת ובטווח התנועה, למרות שנעשו בדיקות מעמיקות לצורך איתור פגיעות אלו. על כן, השופטת סברה כי החלטת הועדה הייתה נכונה ולא נפלה בה כל טעות, עת נכותה של המערערת הוערכה בשיעור של 1% בלבד. בסופו של יום, הערעור נדחה.