החמרה בתפקוד כליה וערעור על קביעת נכות במשרד הביטחון לאחר השתלה

דרגו את המאמר

קבלת ערעור על קביעת אחוזי נכות בגין החמרה בתפקוד הכליות

בכל פניה לוועדה רפואית לשם קביעת אחוזי נכות, עובר הנפגע בדיקות רפואיות שונות. על סמך התוצאות, מתקבלת החלטת הוועדה ונקבעת דרגת הנכות המתאימה. זאת לאחר שהוועדה נעזרת בהוראות התקנות השונות הקובעות מהם אחוזי הנכות הניתנים בגין כל פגימה ופגימה. כאשר הוועדה מסתמכת בהחלטתה על תקנות שאינן מתאימות למקרה הנדון, ניתן לערער על החלטתה. כך היה במקרה זה, שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

במקרה דנן, המערער, יליד 1952, הוכר כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959. ההכרה בנכות נבעה בגין החמרה בשיעור של 75% בדלקת כרונית של הכליות, ממנה סבל המערער. כתוצאה מההחמרה, בשנת 1994 הושתלה בגופו של המערער כליה. הניתוח הצליח, והכליה נקלטה היטב. אולם, המערער המשיך להיות מטופל בתרופות שנועדו למנוע את דחיית הכליה המושתלת.

לאחר הצלחת הניתוח, הוועדה הרפואית קבעה למערער נכות בשיעור של 60% לפי סעיף 22(4)ב לתקנות. הוועדה ציינה כי לא היה בתקנות סעיף שהתייחס במפורש להשתלת איברים ולכן הסעיף הנ"ל היה המתאים ביותר. הוועדה הוסיפה וטענה כי על פי סעיף זה, נקבעת נכות בשיעור של 100% לחולי דיאליזה עם פגיעות חמורות בתפקוד היומיומי. משום שמצבו של המערער היה טוב בהרבה, נכותו נקבעה לדרגה נמוכה יותר.

טיעוני הצדדים

הדיון בערעור התמקד באופן סיווג פגימה זו על פי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל – 1969. המערער טען כי לא היה ראוי להשוות את מצבו למצב של חולה דיאליזה או לכל נכה אחר. נטען שעל הוועדה היה לקבוע את אחוזי הנכות בהתאם לפרטים הרלוונטיים לעניינו בתקנות. מנגד, המשיב טען כי הוועדה ביססה את החלטתה על תוצאות הבדיקות שנערכו למערער וקבעה את אחוזי נכות על פיהן, בהתאם לסמכותה.

דיון והחלטה

הצדדים הסכימו על כך שבגופו של המערער תפקדה רק כליה אחת מושתלת, ולמעט מספר תופעות לוואי וטיפול תרופתי קבוע, הוא לא סבל מבעיות רפואיות נוספות חריגות. השופטת קבעה כי הוועדה שגתה בפירוש הוראות התקנות ובאופן יישומן על מקרה זה. נקבע כי הוועדה בחרה לסווג את נכותו של המערער לפי פרט 22(4) שהתייחס לכריתת כליה, תוך הותרת הכליה הנוספת. בנוסף, השופט ציינה כי הפרט לא כלל מבחן של פגיעה בכושר עבודה, מצב ממנו סבל המערער.

לכן, השופטת קבעה שעל הוועדה היה להתייחס לתקנות אחרות מתאימות יותר לעניינו של המערער. יתרה מזאת, על הוועדה היה להחיל את תקנה 10(ז) המתייחסת למצב של השתלת איברים פנימיים חיים או תחליפים מלאכותיים וקביעת דרגת הנכות במקרים אלו.

מלשון תקנה זו עולה כי נקבע במפורש שמצבו של מושתל איברים הנזקק לטיפול מונע דחייה הינו חמור ומצדיק קביעת דרגת נכות גבוהה. השופטת פסקה כי התעלמות הוועדה הרפואית מתקנה זו הייתה שלא כדין וכך גם קביעת דרגת הנכות באמצעות פרטים שלא היו רלוונטיים לעניינו של המערער. לכן, הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה. זאת על מנת לבדוק בשנית את המערער ולקבוע את שיעור נכותו על פי התקנות המתאימות.