תביעת התובעת, לפיצויה בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

1.         התביעה:

לפניי תביעת התובעת, ילידת 1983, לפיצויה בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, עקב תאונה מיום 29.6.02 עת נהגה ברכבה מ.ר. 55-264-10 שהשימוש בו בוטח ע"י הנתבעות.

2.         ההגנה:

הנתבעות לא כפרו בחבותן לפיצוי התובעת ולפיכך הכרעתי נדרשת בשאלת היקף הנזק בעטיה של התאונה.

3.         חוות דעת מומחי בית המשפט:  

א.        ד"ר מ. וילנקופף – אורטופד, שקבע כי כתוצאה מהתאונה לא נותרה בתובעת נכות צמיתה בעטיה של התאונה.

יצויין כי למומחה הופנו שאלות הבהרה  מאת התובעת בה ועל פי תשובותיו סבלה התובעת מנכות זמנית לתקופה בת 6-4 שבועות.

ב.         ד"ר נ. קרת – פסיכיאטרית, שקבעה כי  כתוצאה מהתאונה לא נותרה בתובעת נכות צמיתה,  למעט נכות זמנית בשיעור של 10% למשך 22 חודשים מיום קרות התאונה. יצויין כי למומחית שוגרו שאלות הבהרה והיא אף נחקרה על חוות דעתה (ראה פרוטוקול ישיבת  23.3.06). 

4.         נכות רפואית:

לאחר עיון בחוות הדעת של המומחים הרפואיים שלפניי, בתשובות המומחים לשאלות ההבהרה ששלחו אליהם, שמיעת תשובותיה של ד"ר קרת במהלך חקירתה הנגדית ועיון בסיכומי בעלי הדין, שוכנעתי לאמץ   את קביעות שני המומחים ולקבוע כי בתובעת לא נותרה נכות צמיתה כלשהי בעטיה של התאונה.

בתחום האורטופדי, קיימת קביעה ברורה וחד משמעית של ד"ר לוינקופף בחוות דעתו שאף חזר עליה בתשובותיו לשאלות ההבהרה ששוגרו אליו, מה גם כי המומחה לא זומן לחקירה על קביעותיו אלה  ולפיכך לא מצאתי כל ממש בטיעוני התובעת בסיכומיה בהם ביקשה שלא לאמץ קביעותיו של ד"ר לוינקופף ולקבוע נכות צמיתה על פי סעיף 35 (1) א-ב לתקנות המל"ל.

בתחום הפסיכיאטרי, שוכנעתי לאמץ את קביעותיה של ד"ר קרת לאחר שנוכחתי כי המומחית עשתה מלאכתה באורח מקצועי ויסודי בהתייחסה למצבה של התובעת לפני ואחרי התאונה בהגיעה למסקנה כי לא נותרה בתובעת נכות צמיתה בעטיה.

במהלך חקירת ד"ר קרת ובסיכומיו, ניסה ב"כ התובעת להרחיב את תחום עיסוקו ומומחיותו לתחום הפסיכיאטרי בנסותו לאבחן את מצבה הנפשי של התובעת, בהתעלם מהתשתית שלפני בית המשפט ולא שוכנעתי לקבל טיעוניו כי קביעותיה של ד"ר קרת שגויות, בהתעלמו כליל מתשובותיה הברורות של ד"ר קרת שהתבססו על הנתונים שלפניה שניתנו לאחר בדיקת התובעת והפעלת שיקול דעת מקצועי המבוסס על נסיונה ומומחיותה.

כאמור, התרשמתי כי המומחית עשתה מלאכתה נאמנה ובאורח יסודי ותשובותיה במהלך חקירתה הוסיפו  ביסוס לקביעותיה ושכנעוני לאמץ  קביעותיה עליהן חזרה שוב ושוב במהלך חקירתה, תוך פרוט והרחבת הנימוקים.

סוף דבר עולה כי בתום החלמתה ולאחר תום הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחים, התובעת חזרה לאיתנה וכי לא נותרה בה נכות צמיתה כלשהי בעטיה של התאונה.

5.         הנזק:

לנוכח קביעות המומחים הרפואיים וקביעותיי  דלעיל ועל סמך התשתית הראייתית שלפניי, הנני דוחה את טענות התובעת באשר למרבית נזקיה שלא הוכחו ולא בוססו, מקבל את התביעה בגין הנזק הבלתי ממוני וההוצאות ומחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקיה תוצאת התאונה כדלקמן: 

א.        נזק בלתי ממוני – כאב וסבל:

הנתבעות תשלמנה לתובעת פיצוי בגין נזק זה בסכום כולל של 6,000 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 

ב.         החזר הוצאות רפואיות ונסיעות:

שוכנעתי לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בגין הוצאות הנסיעה והוצאות רפואיות מסוימות  שהוצאו סמוך לאחר התאונה בתקופות נכויותיה הזמניות. על סמך הערכה כוללת, הנני מחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בסכום כולל של  2,000 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ג.         הוצאות משפט ושכ"ט:

1.         לא שוכנעתי לקבל בקשת הנתבעות לחייב את התובעת להשיב את שכר המומחים ששולם על ידן שכן למרות תוצאת חוות דעתם הייתה הצדקה למינויים.

2.         לא שוכנעתי לקבל בקשת התובעת לחייב את הנתבעות להשיב לה את הוצאות המשפט שהוציאה בגין הזמנת ד"ר קרת והקלטת חקירתה שכן בערבו של יום ועל פי התוצאה, לא נמצאה הצדקה לחקירה זו.

3.         הנתבעות תשבנה לתובעת את האגרה ששילמה בעת הגשת תביעתה ואת הוצאותיה עבור צילום תיקים רפואיים בסכום של  (2,390 ₪  ראה נספח טו'  לתצהירה) בצרוף הצמדה וריבית מיום התשלום.

4.         הנתבעות תישאנה בשכ"ט בא כוחה של התובעת בשיעור של 13% + מע"מ מחושב על פי סכום פסק הדין (למעט החזר הוצאות).