אמת בפרסום עם פרסום הודעת משרד הבריאות אודות בעיות ביריד מזון

דרגו את המאמר

תביעת יריד מזון בגין הוצאת לשון הרע בעיתון

שופטת בית המשפט, ח. הורביץ, דחתה תביעה של מפעילי יריד מזון בחיפה אשר הוגשה כנגד עיתון שפרסם כתבה שהתייחסה ליריד המזון שנוהל על ידם. התובעים ביססה את תביעתם על חוק איסור לשון הרע ודרשו פיצוי כספי בגין הפגיעה במוניטין ורווחי החברה, והעומדים מאחוריה, בעקבות הכתבה. השופטת קבעה כי הנתבעת, חברה המנהלת את העיתון, חסתה תחת ההגנה הקבועה לחוק וכי היה טעם בפרסום. נקבע כי הפרסום התבסס על עובדות מוצקות ומשכך נדחתה התביעה.

החברה אשר הפעילה את ירידה המזון יזמה את היריד במגרש החניה של "קניון חיפה". באותו מתחם, התנהל במקביל יריד מזון קבוע שהופעל מידי יום שישי והתקיים בתוך הקניון עצמו. כתנאי להפעלת היריד, החברה הייתה צריכה לקבל רישיון עסק זמני לתקופת פעילות היריד. קבלת הרישיון הותנתה בעמידה במספר תקנים של משרד הבריאות לשם הבטחת אחזקת מזון תקינה.

באחד מימי היריד, נערכה ביקורת תברואן מטעם משרד הבריאות. הבדיקה העלתה כי ביריד נטלו חלק תשעה עסקים, שלא קיבלו מראש היתר לקחת חלק ביריד. בנוסף, בשישה דוכנים נמצאו תנאי תברואה ירודים ומזון שהוחזק בתנאים בלתי ראויים.

בעקבות הממצאים, יצאה באותו יום הודעה רשמית מאת רופא המחוז מטעם משרד הבריאות, לפיה האישור שניתן להפעלת היריד מבוטל. בהודעה נוספת שיצאה אף היא באותו היום, נתבקשו אמצעי התקשורת ההמוניים, ובכללם עיתונים, לפרסם את הידיעה ולהביאה לידיעת הציבור הרחב.

ההודעות התייחסו ל"יריד מזון בקניון חיפה", אך לא קבעו במפורש האם הכוונה ל"יריד הזמני" או שמא ל"יריד הקבוע". רק בהודעת הבהרה מאוחרת יותר, הובהר כי הכוונה הייתה רק ליריד הזמני שהיה במגרש החניה של הקניון.
הכתבה אשר עמדה במרכז התביעה התבססה על הודעת רופא המחוז של משרד הבריאות אשר בה נמסרה אזהרה לציבור בדבר טיב המזון ביריד. הכתבה כללה פרטים אשר לא נמסרו באופן מפורש בהודעת הרופא, לגבי השמדת מזון, ורק בשלב מאוחר יותר, הנתבעת הודתה כי עובדה זו השתרבבה ויוחסה לתובעים בטעות. פרט זה הועמד במרכז התביעה.

טענות הצדדים

התובעים טענו כי האמור בכתבה היווה "לשון הרע" על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. לדידם, עקב הפרסום השגוי נגרמה להם פגיעה קשה במוניטין וברווחי החברה. לפיכך, התובעים ביקשו לפסוק להם פיצוי מקסימאלי, על פי סעיף 7א לחוק, הקובע תקרת פיצוי מרבית בגובה 50,000 ₪ , ללא צורך בהוכחת נזק.

הנתבעת טענה כי גם אם יקבע שמדובר בפרסום שהיווה "לשון הרע" ,אין לחייבה בפיצויים. זאת היות וניתן היה להחיל את ההגנות הקיימות בחוק. הנתבעת טענה לתחולתן של שלוש הגנות המופיעות בחוק: ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק - "פרסומים מותרים"; ההגנה בסעיף 14 לחוק - "הגנת אמת הפרסום"; וההגנה בסעיף 15 לחוק - הגנת תום הלב. הנתבעת ציינה כי די בקיומה של אחת מההגנות כדי לדחות את התביעה.

דיון - האם אמת בפרסום?

השופט הדגישה כי על התובעים היה להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים על מנת לבסס את עילת התביעה האזרחית לפי החוק. יסודות אלו הם "פרסום" ו"לשון הרע". באשר ליסוד הפרסום - נקבע כי הוא התקיים ולא הייתה על כך מחלוקת. באשר ל"לשון הרע", נקבע כי סביר להניח שהדברים שפורסמו בכתבה היו בעלי פוטנציאל לפגוע בעסק שניהלו התובעים ובהכנסותיהם הצפויות.

עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת בדבר קיום ההגנות בחוק וקבע כי התקיימה ההגנה של "אמת בפרסום". על פי הגנה זו, בהוכחת קיומם של שני יסודות מצטברים ההגנה מוכרת. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום שהיווה "לשון הרע". השני, למידת "העניין הציבורי" שיש באותו פרסום. השופטת קבעה כי במקרה דנן היה "עניין ציבורי" בפרסום המידע שנועד להגן בראש ובראשונה על בריאות הציבור.

לגבי היסוד האחר – "לשון הרע", התעוררה מחלוקת בין הצדדים שנגעה לאמיתות רכיבי הפרסום. פרט לידיעה בדבר השמדת המזון ביריד, כל שאר חלקי הכתבה כללו עובדות אמת, והסתמכו על ההודעות רשמיות שפורסמו מטעם דובר משרד הבריאות.

המחלוקת בין הצדדים סבה בשאלה האם היה מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", או שלא. השופטת קבעה כי העובדה אם הושמדו דברי מזון או לא הייתה שולית ביחס למטרתה המרכזית של הכתבה – אזהרת הציבור מפני סיכון בריאותי. פרט זה התבטל לאור יתר חלקי הכתבה ונפסק כי אין בפרסומו "פגיעה של ממש".

השופטת הוסיפה כי הנזק הכלכלי שנגרם לחברה נגרם עקב דברי האמת שבכתבה וכי שמו הרע של היריד הוצא בצדק. אי לכך, הנתבעת הייתה זכאית לחסות תחת הגנת סעיף 14 לחוק והתביעה נגדה נדחתה. משכך, לא היה טעם בדיון בשאלת ההגנות הנוספות. בסופו של יום, התביעה נדחתה. התובעים חויבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 5,000 ₪.