תביעות נזיקין בגין תאונת דרכים

1

          

   

עא 001008/01	בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
30/06/02		בפני כב' הרכב השופטים:                                        יהושע גרוס, סגן נשיא, שופט – אב"ד                                        אסתר קובו,                    שופטת                                        מיכל רובינשטיין,          שופטת

 

 

 

	שרף מנשה		בעניין:
המערער		באמצעות בא-כוחו עו"ד גוטסמן.
	נ  ג  ד
	המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול")
המשיבה		באמצעות בא-כוחה עו"ד דויטש.

 

 

 

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט יפרח) בת.א. 82105/96 לפיו נפסקו למערער פצויי נזיקין בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים. הערעור נסב על שיעור הפיצויים, אשר לדעת המערער נמוך במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעורים.

 

2.         המערער נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 28.8.95, בהיותו כבן 57, עת רכב על אופנוע שהיה מבוטח אצל המשיבה. עובר לקרות התאונה עבד המערער בשלוש עבודות שונות: כאח בבית החולים איכילוב בתל-אביב, במשרה מלאה מאז שנת 1987; כאח בבית החולים הדסה בירושלים בחצי משרה מאז שנת 1985; כמו כן עבד בעבודות פרטיות שטיבן השגחה על חולים. מיד לאחר התאונה הובא המערער לבית-החולים איכילוב, שם אושפז במחלקה הכירורגית למשך יום אחד ולפי תעודת השחרור מבית-החולים נגרמה לו פגיעה אורטופדית שכללה, בין היתר, שברים בעצם השכם ובעצם הבריח מימין וכן פריקה אקרומיוקלויקולרית בכתף ימין, וכן פגיעה פנימית שכללה, בין היתר, שברים במספר צלעות בצידו הימני של בית החזה. לאחר שחרורו נזקק לטיפולי פיזיותרפיה ממושכים לכתף ימין. שני מומחים רפואיים התמנו ע"י בית-המשפט לבדיקת מצבו של המערער: ד"ר מיכלס בתחום האורטופדי ופרופ' טופילסקי בתחום הריאות. ד"ר מיכלס קבע כי נותרה למערער נכות אורטופדית צמיתה בת 5%, כאשר לדעתו יש מקום להגדיל את שיעור הנכות ב- 2.5% מכח תקנה 15(א) לתקנות הביטוח הלאומי   (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956, בהתחשב במקצועו. פרופ' טופילסקי קבע כי למערער נכות צמיתה בשיעור של 20%.

 

3.         השופט המלומד ערך בפסק-דינו ניתוח ארוך, מפורט ומדוקדק של חוות הדעת הרפואיות ועדויות המומחים בבית-המשפט ובסופו הגיע לכלל מסקנה כי יש לאמץ את חוות-הדעת של ד"ר מיכלס, למעט התוספת של 2.5% בהסתמך על תקנה 15(א). אשר לנכות בתחום הריאות, נקבע, לאחר בחינה יסודית שהעבירה במיקרוסקופ כל אבחנה וכל קביעה של פרופ' טופילסקי בחוות-דעתו וכל אמירה ותשובה בעדותו הארוכה ביותר בבית-המשפט בה ניצב בפני חקירה נגדית ממושכת, כי הנכות בתחום זה הינה בשיעור של 15%. לאור זאת הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על 19.25%. 

 

לגבי הנכות התפקודית הגיעה הערכאה הדיונית לכלל מסקנה כי הנכות בתחום הריאות אינה תפקודית. הדברים אמורים, כפי שציין זאת פרופ' טופילסקי, בתלונות על קוצר נשימה במצב שכיבה, מבלי הושמעו ע"י המערער כל תלונות על קוצר נשימה במאמץ, המפריע לעבודתו. כמו כן לא נשללה ע"י המומחה התיזה לפיה קוצר הנשימה יכול לנבוע מבעיותיו הקרדיאליות של המערער. בתחום האורטופדי נקבע כי אמנם קיימת נכות תפקודית, אך זו אינה עולה על 4%. זאת, בין היתר, משום שבעת כתיבת פסק-הדין היה המערער בן 62 ונותרו לו עוד 3 שנות עבודה. השופט מדגיש כי יתכן מאד שאם ייגרע בעתיד כושר ההשתכרות של המערער, יהא זה בשל מגבלותיו הקרדיאליות ולאו דווקא בשל מגבלותיו עקב התאונה.

 

לאור מסקנות אלה נבחנו פריטי הנזק להם טען המערער. לגבי הפסד שכר בעבר נקבע כי לא נגרם למערער כל הפסד שהוא, שכן הוא חזר לעבודתו ובמשך כ- 5 שנים מאז התאונה לא נגרם לו כל הפסד שכר.  ביחס לטענתו כי בשל פגיעתו בתאונה היה עליו להפסיק את עבדותו בבית-החולים הדסה, קובע השופט קמא כי לא היתה הצדקה לפרישתו המוקדמת

 

של המערער מעבודתו זו מבחינת יכולתו וכושרו. לא הובאה כל עדות רפואית המלמדת כי נכותו מונעת ממנו להמשיך בעבודתו במוסד זה ואף לא הובא אף אחד ממעסיקיו שם כדי לבאר מהי מוגבלותו התפקודית. לאחר בחינה ארוכה של עדות המערער וחומר הראיות, נקבע כי הוא לא מילא את חובתו להקטין את הנזק משנמנע לחזור לעבודתו בהדסה ולכן אין לפצותו על כך במאומה. כך גם נדחתה התביעה לתשלום פצוי בגין אובדן פנסיה בגין העבודה בהדסה, אף זאת לאחר בחינה יסודית של העדויות ושל תקנון הפנסיה, ובעיקר לנוכח המסקנה כי יכול היה לחזור לעבודה זו לאחר התאונה. בפריט של הפסד כושר השתכרות בעתיד – נקבע כי בהעדר נתונים מדוייקים יש להעמיד את הפצוי בפריט זה לגבי בית-החולים הדסה בסכום גלובלי של 8,000 ₪, ואילו לגבי העבודה בבית-החולים איכילוב נקבע פצוי בסך של 17,046 ₪ על פי חישוב המבוסס על 4% נכות תפקודית, כך שהפיצוי הכולל בגין הפסד כושר השתכרות הינו 25,046 ₪. ביחס לטענת המערער בדבר עבודות פרטיות רבות שהפסיד בשל פגיעתו, קבע השופט הנכבד כי המערער לא זימן כל עדים אוביקטיביים לתמיכה בגירסתו ולא הביא כל מסמכים בקשר לכך. מדובר בעדותו היחידה, שלגביה על בית-המשפט המחליט לאמצה לפרט מדוע הסתפק בה, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לא זו בלבד שבמקרה זה לא ניתן היה ליתן פירוט שכזה, אלא שלפי התרשמות בית-המשפט אי אפשר לקבוע ממצאים בהסתמך על עדות יחידה זו, הן בשל אי מתן אמון בעדות והן בשל הרושם שהמערער "נחוש בדעתו להוציא את המירב מהמצב אליו נקלע לאחר התאונה. על מנת להשיג תוצאה זו, חוששני שהתובע הרחיק עדותו מהאמת" (עמ' 52 לפסק-הדין). כמו כן לא ניתו כל נימוק משכנע מדוע נמנע המערער מהבאת עדים חיצוניים לתמיכה בגירסתו והימנעות זו פועלת אף היא כנגדו. לגבי הנזק הלא ממוני נקבע פיצוי בסך של 23,270 ₪ על בסיס נכות רפואית משוקללת של 19.25% ויום אשפוז אחד ובניכוי 27% בשל גיל. עוד נפסקו למערער הוצאות שונות בסך של 365 ₪ וכן פיצוי גלובלי בגין עזרת אשת המערער בסך של 1,000 ₪. לאור כל זאת סכום הפיצויים הכולל שנפסק הינו בשיעור של 49,681 ₪.

 

4.         בערעורו בפנינו טען ב"כ המערער כי הפיצוי שנפסק עומד ללא כל יחס סביר לנכות כפי שנקבעה ע"י המומחים. לדבריו שגה בית-המשפט כאשר סטה ממסקנות שני המומחים לענין שיעור הנכות הרפואית, דבר שניתן לעשותו רק במקרים חריגים, ולפיכך היה מקום להעמיד את שיעור נכותו הרפואית של המערער על 26%, וכן לקבוע כי זוהי אף נכותו התפקודית. זאת על שום שהוכח בעליל כי הנכות בתחום הריאות אינה רפואית בלבד, אלא נכות זו גרמה וגורמת למערער קשיים של ממש בביצוע עבודתו כאח בבית-החולים, עבודה שבמסגרתה יש להרים חולים, לתמוך בהם, לקלחם, ובשל מגבלותיו אין המערער יכול לבצע משמרת לילה. כמו כן היה מקום לפסוק לו הפסדי שכר בגין הפסקת עבודתו בבית-החולים הדסה, אותה נאלץ לעזוב בשל בעיותיו הרפואיות, וכן עבור טיפולים פרטיים. לענין הנכות התפקודית טוען ב"כ המערער כי בית-המשפט יצא מתוך הנחה מוטעית לפיה ייתכן וחלק ממגבלותיו מקורן בבעיותיו הקרדיאליות, בעוד שלפי כל הממצאים והראיות חזר המערער לעבודה תקינה לאחר ניתוח המעקפים שעבר בזמנו ולא היה כל קשר סיבתי בין נכותו בתחום הריאות לבין ניתוח זה.

 

ב"כ המשיבה טען לעומתו כי קביעת דרגת הנכות מסורה בסופו של דבר לבית-המשפט אשר אינו חייב לאמץ בכל מקרה את מסקנת המומחים הרפואיים. פסק-דינו של בית-המשפט מנתח באורח מקיף ויסודי את הסיבות והטעמים שהוליכוהו לקראת מסקנותיו, ואין כל סיבה להתערב בהם, מה גם שבדרך כלל אין ערכאת הערעור צריכה להתערב בשיעור הפיצויים הנקבע ע"י הערכאה הדיונית.

 

5.         בראש ובראשונה יש לציין כי למרות שבדרך כלל נוטים בתי-המשפט לאמץ את מסקנות והמלצות המומחים הרפואיים המתמנים ע"י בית-המשפט, הרי שהלכה פסוקה היא כי אין על בית-המשפט חובה להישען על עדות המומחה דווקא, ובסופו של דבר בית-המשפט הוא המכריע גם בענין שבמומחיות. חוות-דעת מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית-המשפט ואין בית-המשפט חייב לקבלה על כל מרכיביה (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 128; ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון פ"ד לט(4) 463). כך גם נפסק כי: "בית-המשפט ולא המומחה הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה" (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2)164, 168) וכן מצינו כי: "אפילו נתמנה מומחה רפואי, התפקיד לפסוק בשאלה רפואית שמור לבית המשפט" (ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי,, מהד' 7 , 501). אמת הדבר שבדרך כלל הנטיה היא לאמץ את מסקנת המומחה הרפואי והכלל הפסוק הוא כי מקום שהערכאה הראשונה מצאה לנכון לאמץ את דעת המומחה ולפסוק על פיה, מצומצמת מידת ההתערבות של ערכאת הערעור והיא לא תתערב אלא אם כן נראה לה שהמומחה שגה עד כדי כך שאפילו בית המשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו של המומחה מופרכת (ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי פ"ד מה(2)1, 11). אלא שבמקרה זה לא עשה בית-המשפט מלאכתו קלה כי אם ניתח באופן יסודי ומפורט את הטעמים להתערבותו בשיעור הנכות כפי שנקבעו ע"י המומחים ולארח שקילה קפדנית של פסק-הדין המסקנה היא כי אין מקום להתערב בכך, בכל הנוגע לענין הנכות הרפואית של המערער.

 

6.         שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לנכותו התפקודית של המערער. בראש ובראשונה יש לציין כי לא היה מקום להתחשב במגבלות כלשהן על רקע קרדיאלי, שעה שבחלק של פסק-הדין אנו מוצאים בבירור את הקביעה כי לפי דברי פרופ' טופילסקי, המקובלים על בית-המשפט בסוגיה זו, אין כל קשר סיבתי בין נכות המערער בתחום הריאות לבין ניתוח המעקפים שעבר (עמ' 51 לפסק-הדין). כמו כן הוכח כי המערער חזר לעבודה תקינה לאחר אותו ניתוח מעקפים ולא סבל מבעיות קרדיאליות אחריו, שאם היה כן היו נמצאים סימני פגיעה בריאה השמאלית. יש גם מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום לגבי היעדר כל נכות תפקודית בתחום הריאות והנשימה. מעדות פרופ' טופילסקי אנו נמצאים למדים כי המערער סובל מבעיות מנשימה לא רק בעת השינה, כפי שצויין בפסק-הדין, אלא יש לו גם קשיי נשימה במאמץ (עדות פרופ' טופילסקי, עמ' 31 – 32 לפרטיכל), וכל זאת על רקע הקביעה כי נפח הריאה הימנית שלו פחת בשליש.  אין ספק שלגבי עבודת המערער כאח בבית-החולים, עבודה הכרוכה בפעולות פיזיות רבות, לרבות הרמת חולים

ונשיאת ארגזים ותרופות, ברי שנגרמה לו נכות תפקודית משמעותית העולה במידה ניכרת על ארבעת האחוזים שעליהם ביסס השופט הנכבד את חישוב הפסד כושר ההשתכרות. כאשר בוחנים את מכלול הנסיבות, המסקנה היא כי במקרה זה היתה הצדקה מליאה להשוות את הנכות התפקודית לזו הרפואית, קרי להעמיד גם את הנכות התפקודית על 19.25%.

 

 

 

לאור זאת יש מקום להעמיד את הפצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד בבית-החולים איכילוב על סכום של 85,000 ₪ ולהעלות את הסכום הגלובלי לגבי בית-החולים הדסה לכדי סך של 18,000 ₪.

 

כל שאר טרוניותיו של המערער הן לגבי הפסד שכר מעבודה בבית החולים הדסה והן הפסד השתכרות מעבודות פרטיות, אינן מצדיקות התערבות בממצאים העובדתיים של בית-המשפט קמא, כמו הטענות לענין פצוי נוסף בגין עזרת הזולת. בסוגיות אלה יש לאמץ את הניתוח העובדתי המדוקדק ואת המסקנות העולות היימנו כפי שפורטו בהרחבה בפסק-הדין ולמותר לחזור עליהן. הלכה פסוקה היא כי: " רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים" (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407), וכי "קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת" (ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4)  536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3)  441 ).

 

7.         סיכומו של דבר – יש לתקן את פסק-הדין נשוא הערעור בכל הנוגע לפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד ולהעמיד פיצוי זה על סכום כולל של 85,000 + 18,000 ₪ ובס"ה 100,000 ₪ (במקום 17,046 + 8,000 = 25,046 ₪). כל יתר חלקי פסק-הדין יישארו על כנם.

 

 

 

 

 

שכ"ט עו"ד בערכאה הדיונית יוגדל באופן יחסי לסכום שהתווסף וכמו כן תשלם המשיבה למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 20,000 ₪+מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יוחזר למערער.

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                               

מיכל רובינשטיין, שופטת

אסתר קובו, שופטת

יהושע גרוס, שופט סגן נשיא