קצין תגמולים ופיצויים - בחירת זכויות - ביטוח לאומי או חוק הנכים?

דרגו את המאמר

ניסיון להעביר תגמולים מביטוח לאומי למשרד הביטחון

אדם אשר נהיה נכה תוך כדי שירותו הצבאי זכאי לקבל תגמולים ממשרד הביטחון. זכאות זו נובעת משני מקורות שונים, חוק הנכים וחוק הביטוח הלאומי. סעיף 36א קובע כי נכה יכול לבחור רק מסלול זכאות אחד. במקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, נראה כי המערערת גילתה כי התגמולים אותם תקבל דרך חוק הנכים, עדיפים מהתגמולים אותה היא נוהגת לקבל מהמוסד לביטוח לאומי במשך 4 השנים שטרם הגילוי כאמור.

המערערת שירתה בצה"ל במשך 12 שנה. כשש שנים לאחר שחרורה, הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה בגין נכות נפשית. המוסד לביטוח לאומי אישר את תביעתה של המערערת. כארבע שנים לאחר קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, הגישה המערערת תביעה לאגף השיקום כדי שזה יכיר בה כנכה בגין מחלת הנפש. אגף השיקום דחה את תביעתה של המערערת על סמך סעיף 32 לחוק הנכים שקובע כי הזכות להגשת תביעה מתיישנת בתום 3 שנים מיום שחרורו של הנכה מצה"ל. נימוק נוסף לדחייה, שעומד בבסיסו של פסק הדין, היה הדחייה על סמך סעיף 36א ולפיו חוק הנכים לא יחול על מי שבחר לקבל זכויות על סמך תביעה לביטוח הלאומי.

המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לועדת הערעורים. אגף השיקום מצידו, הגישה בקשה למחיקה על הסף. ועדת הערעורים קיבלה את בקשתו של המשיב לדחות על הסף את הערעור של המערערת. המערערת ערערה על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב.

טענות המערערת

בערעורה בפני ועדת הערעורים, טענה המערערת כי זכותה לקבל תגמולים על פי חוק הנכים, במקום התגמולים שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. ראשית, המערערת טענה כי היא מסכימה עם כך שעליה לבחור בתגמול אחד מבין שניהם, אבל היא לא מיצתה את זכות הבחירה שלה. כלומר, הבחירה בין שתי החלופות יכולה להתרחש רק כאשר היא יכולה לבחור בין שתי אפשרויות ממשיות.

לטענתה, בזמן שהיא תבעה את המוסד לביטוח לאומי, היא לא ידעה כי זכאית היא לתבוע את זכויותיה גם דרך חוק הנכים. על פי טענתה, היא לא הבינה כי מחלתה נבעה ממעשיהם הרשלניים של מפקדיה ושלטונות הצבא, ורק לאחר טיפול פסיכיאטרי ממושך, הבינה כי יש קשר סיבתי בין נכותה והשירות הצבאי.

שנית, על פי הלכה שניתנה לסעיף דומה בחוק הנכים, לגבי בחירה בין זכויות לפי חוק הנכים או חוק אחר ( כפי שהוא מוגדר בסעיף), אין בעצם הגשת התביעה על פי חוק אחד, כדי לשלול את זכאותו של הזכאי על פי החוק השני. על פי טענת המערערת, הפרשנות הזאת נכונה גם לגבי הסעיף בו עסק פסק הדין, לגבי בחירה בין זכויות לפי חוק הנכים וזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי.

החלטת בית המשפט המחוזי באשר לפרשנות סעיף 36 א לחוק הנכים

כאמור, סעיף 36א לחוק הנכים קובע כי מי שזכאי לתגמולים גם על פי חוק הנכים, וגם על פי חוק הביטוח הלאומי, יכול לבחור בעצמו את מקור התגמול. סעיף זה הינו הסדר פרטני והוא שונה מההסדר הכללי שקבוע בסעיף 36, שקובע את זכות הבחירה בין חוק הנכים וחוקים אחרים. לכן, למרות שנפסק בעבר על פי הלכת וייס כי עצם קבלת התגמולים על פי חוק אחד, לא שוללת בקשה לקבל תגמולים על פי חוק אחר במקום זאת, לא ניתן לומר כי הלכת וייס חלה על סעיף 36א.

ההלכה שנוגעת לסעיף 36א נקראת הלכת איבגאנה, לפיה הבחירה של הנכה נלמדת מהתנהגותו. כלומר, על פי הלכת איבגאנה, במידה והנכה התחיל כבר לקבל תגמולים על פי חוק אחד, אין הוא זכאי "לשנות" את החלטתו ולבקש להחליף את מקור התגמול.

החלטת בית המשפט המחוזי באשר למסוגלותה של המערערת לבצע בחירה

המועד הרלוונטי לביצוע "הבחירה" הינו מועד הגשת התביעה לביטוח הלאומי. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא לא מצא פגם בהחלטת ועדת הערעורים, שהחליטה על סמך המסמכים הרפואיים שהיו בידיה, כי במועד הבחירה הרלוונטי, המערערת הייתה מסוגלת לבצע "בחירה" בין תביעה דרך המוסד לביטוח לאומי, ותביעה דרך חוק הנכים.
לסיכום, ערעורה של המערערת נדחה.