1

עא 003162/03 על תיק ש. טבריה א. 2525/98		בבית המשפט המחוזי בנצרת
04/01/2005		כב' הנשיא [בפועל] מנחם בן דוד - אב"ד כב' סגן הנשיא נסים ממן כב' השופט אברהם אברהם	בפני:

 

 

	הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ			בעניין:
המערערת		ע"י ב"כ עו"ד הוד סוקול
	נ  ג  ד
	1. נמימי זהבה    ע"י ב"כ עו"ד מ. אלוני ואח'   2. נמימי איתן
המשיבים

 

 

משיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הינה כלתו של משיב מס' 2 (להלן יקרא: "המשיב"). היא ילידת 1963, נשואה לבנו של המשיב ואֵם ילדיו.

בתאריך 5/4/96, בשעות הערב, התארחו המשיבה, בעלה וילדיהם בביתו של המשיב. במהלך הביקור היא נכנסה לתומה למטבח ולפתע החליקה שם ונפלה אפיים ארצה. (להלן יקרא הארוע האמור "התאונה"). בתובענה כאן תובעת המשיבה פיצוי בגין הנזקים וההוצאות שאונו לה כתוצאה מהתאונה. תביעתה מופנית כנגד חותנה, המשיב וכנגד המבטחת שלו, שהינה המערערת.

כיום אין עוד מחלוקת שהמשיבה החליקה על שלולית מים שנקוותה במטבח סביב מתקן מי שתיה שמוצב שם. (להלן יקרא "המתקן").

המערערת הינה חברת ביטוח ולאחר התדיינות שהיתה בינה לבין המשיב, במהלך הדיון בתובענה, שוב אין מחלוקת כי היא ביטחה את אחריותו של המשיב לאירועים מעין אלה. במהלך הבירור המשפטי מונה בהסכמה מומחה רפואי, ד"ר רופמן, אשר קבע כי למשיבה נותרה כתוצאה מהתאונה נכות רפואית, בתחום האורטופדי, ששיעורה 10%.

לאחר שהוכרעה המחלוקת בין המשיב למערערת בסוגיה הביטוחית, עבר בית המשפט לברר את התובענה העיקרית. בעלי הדין נחלקו הן בשאלת אחריותו של המשיב לאירוע התאונה והן באשר

לשיעור נזקיה של המערערת.

לאחר ששמע ובחן את ראיותיהם של בעלי הדין וטיעוניהם, קבע בית משפט קמא שהמשיב התרשל כאן כלפי המשיבה ולפיכך עליו לפצותה, (ובעקבותיו המערערת), בגין נזקיה וזאת בניכוי אשם תורם שבחר לייחס למשיבה בשיעור של 15%.

את שיעור נזקיה של המשיבה אמד בית משפט קמא בסך של 89,504 ₪ ולאחר שניכה את שיעור האשם התורם שבחר לייחס לה חייב את המשיב והמערערת לשלם לה פיצוי בסך של 76,078 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את ערעורה הנוכחי ובו היא תוקפת את קביעותיו של בית משפט קמא הן בשאלת החבות והן בשאלת שיעור הנזק.

ב"כ המשיבה מבקש להשאיר על כנן את כל הקביעות שבפסק הדין.

על פי החלטתנו הגישו ב"כ בעלי הדין בכתב את טיעוניהם וסיכומיהם ולאחר שאלה בפנינו נעבור עתה להכריע הדין.

כבר בפתח דברינו נאמר כי לא ראינו לשעות לערעורה של המערערת ובדעתנו לדחותו אם כי לא בהכרח שותפים אנו לכל הנמקותיו של בית משפט קמא.

בא כח המערערת קובל בטיעוניו על כך שבית משפט קמא לא קבע למעשה, כפי שצריך היה לקבוע (לשיטתו) משהטיל חבות על המשיב, במה וכיצד הוא חטא והתרשל. אם ניתן להבין מפסק הדין, כך הטוען, שהמשיב נמצא רשלן בשל מיקומו של המתקן שהיה מוסתר בפינת המטבח, הרי אין בכך כדי להוות רשלנות.

לדידנו וגם אם לא קבע ולא פירט בית משפט קמא במה התרשל המשיב עדיין אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות לאירוע וזאת מכוח הקביעות, הממצאים וההנמקה המשפטית שנציג להלן ואשר מעוגנים כולם בחומר הראיות המונח בפנינו.

בפתח הדברים נציין מספר קביעות עובדתיות ומשפטיות נוספות ששוב אינן שנויות במחלוקת. כיום מוסכם על הכל כי המשיבה החליקה על שלולית מים שנקוותה מתחת למתקן במטבח והיא, השלולית, חרגה מתחומי ההיטל האנכי של המתקן כ-20 עד 30 ס"מ אל תוככי המטבח. על שלולית זו החליקה המשיבה ומעדה. מקורם של המים הוא במתקן עצמו, (ראה על כך את סעיף 6 לעיקרי הטיעון של המערערת). על חובת הזהירות המושגית של המשיב כלפי המערערת איש לא חלק ובסופו של יום לא חולק ב"כ המערערת גם על חובת הזהירות הקונקרטית שהמשיב חב כלפי המשיבה.

מסקנה אחרונה זו הינה פועל יוצא מהודאתו של ב"כ המערערת בסעיף 4 לעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו שם אנו מוצאים את הדברים הבאים:

 

"אין מחלוקת, כי שלולית מים על רצפת דירת מגורים יוצרת סכנה בלתי רגילה ובלתי טבעית".

(בכך שונה ענייננו תכלית שינוי מההלכה שנפסקה בע"א 371/90, סובחי נ. רכבת ישראל, עליו נסמך ב"כ המערערת שהרי אותו פסק דין הושתת על הקביעה שבנסיבותיו של אותו אירוע מציאותו של חומר ההחלקה במקום העבודה היה "טבעי" ואף היה בגדר "סכנה רגילה וסבירה", כך קביעת בית המשפט שם. פסק הדין האמור פורסם בפד"י מז (3) עמ' 351).

חרף האמור לעיל והסכמותיו של ב"כ המערערת עדיין סבור הוא כי משלא הוכח ולא נקבע במפורש מדוע וכיצד גלשו המים מהמתקן ונקוו לשלולית במטבח, ומשלא הוכח ולא נקבע ממצא פוזיטיבי ספציפי במה וכיצד חטא המשיב אזי מן הדין היה לדחות התביעה.

הגם שבית משפט קמא לא פירט ולא קבע במה התבטאה רשלנותו של המשיב, עדיין סבורים אנו כאמור לעיל כי אכן מן הדין היה להטיל  עליו את האחריות המשפטית לאירוע התאונה ואת חובת הפיצוי, וזאת לאור מסקנתנו המעוגנת בעובדות שנקבעו. לעזרתה של המשיבה, כך דעתנו, עומד כאן הכלל המוצא את ביטויו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המעביר את חובת הראיה משכמו של הניזוק לכתפיו של המזיק בהתמלא התנאים המנויים שם. לא יכולה להיות מחלוקת שהמתקן כמו גם ביתו של המשיב היו תחת שליטתו. נסיבות הענין מתיישבות יותר עם המסקנה שהמשיב לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה, שהרי מצינו כאן בטיעוניו של ב"כ המערערת הכרה בעובדה שמציאותה של שלולית המים במטבח, גם סמוך למתקן, היתה בגדר יצירת סיכון בלתי סביר. ב"כ המערערת טוען בסיכומיו כנגד החלתו של הכלל האמור לנוכח העובדה שהמשיבה ידעה לספר בעדותה, בבית המשפט ובתצהירה, כי היא החליקה על שלולית וכי ידעה לפרט את נסיבות ארוע התאונה (ראה סעיף 8 לסיכומיו) ולפיכך לא מתקיים כאן התנאי הראשון הקבוע בסעיף 41 הנ"ל לפקודת הנזיקין הקובע לאמור:

 

"לתובע לא היתה ידועה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק".

 

 

נראה כי הטוען כאן לא דק פורתא. בתצהיר עדותה הראשית מתארת המשיבה את כניסתה למטבח והחלקתה שם, תוך שהיא מוסיפה ומספרת בסעיפים 3 (ד) ו-3 (ה) שם  כהאי לישנא:

 

"(ד) אני לא יודעת במדויק מהיכן נזלו המים, כל שהבחנתי לאחר הנפילה שהיתה שלולית מים שהחלה מתחת לתקן (צ.ל. מתקן) המים". (ההדגשה שלנו). (ה) הריני מצהירה, כי אין לי ולא היתה לי כל הכשרה בטכנאות של מכשירי מים מסוג זה ולפיכך אינני יודעת מה היתה סיבת הנזילה ואינני יכולה להצביע על מקורה כל שאני יודעת שהמים נזלו מהמכשיר".

 

בעדותה בבית המשפט ועת שנחקרה על ידי ב"כ המערערת לעניין דבריה בסעיף 3(ב) לתצהיר האמור, העידה המשיבה, בעמ' 36 לפרוטוקול הדיון, כי היא לא ראתה מים מטפטפים לפני שהחליקה אלא רק לאחר מכן. עוד הוסיפה כי למדה לדעת שהמדובר במים ולא בשמן לאחר המעידה. בעמוד 37 לפרוטוקול היא הוסיפה וסיפרה כי לא ראתה שמים טפטפו מהמתקן וכי הבחינה במים לאחר שנפלה ארצה וכי אין לה מושג מה מקורם של אלה. מתוך דבריה של המשיבה, ולא ניתן להבין או לפרש אותם אחרת, עולה כי היא הבחינה בקיומה של השלולית רק לאחר שנפלה אפיים ארצה והגיעה ל"גובה פני המים" ואין לה ידיעה באשר למקורם של אלה. ברי מכלל הראיות ומנסיבות הענין כי עובר למעידה היא לא הבחינה במציאותה של השלולית במקום וכי גם בעת התרחשות הארוע עצמו לא ידעה המשיבה מדוע מעדה במקום ומדוע וכיצד נקוו המים שם.

על פי הפסיקה נקודת הזמן, לבחינת אי ידיעתו של הניזוק את נסיבות הארוע, לצורך החלת הכלל של הדבר המעיד על עצמו, מתייחסת למועד התרחשות הארוע. גם אם הגיעו לידיעתו של הניזוק, לאחר התאונה, אינפורמציה ונתונים אודותיה ואילו בשעת מעשה הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת את אלה, עדיין עומד "לזכותו" חוסר הידיעה לצורך החלת הכלל האמור. לביסוס עמדתנו באשר למועד הידיעה הרלוונטי והן לענין היקף הידיעה שעשויה לשלול מהניזוק את אפשרות ההסתמכות על הכלל האמור, נביא שתי מובאות מהפסיקה וזאת כדלהלן. בע"א 789/89 עמר, קטינה נ' קופת חולים כללית שפורסם בפד"י מ"ו I עמ' 712 שם בעמ' 717 מול האות ב' מסבירה כב' השופטת נתניהו כי:

 

"חוסר הידיעה של התובע מתייחס למועד התרחשותו של המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט".

 

 

ובע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות וערעור שכנגד שפורסם בפד"י מ"ב I עמ' 153, אנו מוצאים, שם בעמוד 157 מול האות ב', את דבריו הבאים של השופט וינוגרד:

 

"חוסר הידיעה הנדרש בתנאי זה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה. בדומה לדוגמה הקלאסית, בה מחילים את הכלל: נפילת לבנה על ראשו של עובר אורח ברחוב ממרפסת דירה. גם כאן ידוע הנכס הפוגע – לבנה. ידוע מקורה, אך לא ברור מי הניחה שם ומדוע ברגע המסוים, שבו עבר עובר הארוח קורבן התאונה, בחרה לפתע ליפול. הזמן הקובע לצורך הידיעה הוא זמן ההתרחשות של התאונה".

 

ובזיקה לעניננו. המשיבה ידעה כי החליקה על שלולית ולמדה על היקפה של זו רק לאחר שמעדה ונפלה במקום. למעשה היא וגם אנו, איננו יודעים עד עצם היום הזה, מה היו הנסיבות הממשיות שגרמו להיקוותם של המים במקום ולהיווצרותה של השלולית. המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה כי התקיים במשיבה התנאי בדבר חוסר הידיעה, שהינו אחד מתנאי היסוד לעשיית שימוש מצידו של הניזוק בכלל של הדבר מעיד על עצמו ומכאן שהיא רשאית להיבנות ממנו. משהגענו עד כאן וקבענו כי הנטל להוכיח ולשכנע, בהקשר לארוע התאונתי שארע כאן, כי לא התרשל, עבר אל כתפיו של המשיב ולאור כלל הראיות והטענות, לרבות אלה של המערערת, ברור שלא עלה בידי המשיב ובידי המערערת להרים את הנטל שהוטל עליו. לשיטת ב"כ המערערת עצמו אין הוא יודע עד היום מדוע וכיצד ובאלו נסיבות בדיוק גלשו ונקוו המים סביב המתקן ובטיעוניו הוא מסתפק בהעלאת השערות מהשערות שונות ולא יותר מכך ומכאן גם לא עלה בידו להוכיח ולשכנע כי לא היתה כל רשלנות מצידו של המשיב בדרך התנהלותו בבית עובר ובמהלך אירוחה של המשיבה בביתו ככל שהדברים נוגעים למתקן ולהיווצרות השלולית לצדו והדבר הוא בעוכריו.

 

מסקנתנו הינה אם כן כי אין מקום לשנות מקביעתו של בית משפט קמא כי על המשיב ובעקבותיו על המערערת מוטלת האחריות להתרחשות הארוע וכפועל יוצא מכך גם החובה לפצות את המשיבה, בכפוף לקביעה בענין האשם התורם. 

 

 

כפי שציינו בראשית הדברים חולקת המערערת גם על היקף הפיצוי שנפסק למשיבה כאשר טענותיה מתמקדות כנגד שעורי הפיצוי שנפסקו לה בגין הפסדי שכר בעבר, וכנגד הסכום שנפסק לה בגין הנזק שאינו ממוני, לאמור הפיצוי בגין כאב וסבל. על שאר ראשי הנזק אין המערערת חולקת.

 

בטרם נקבע עמדתנו בסוגיות אלו נוסיף ונציין עתה מספר נתונים הנוגעים לנזקי המשיבה. המשיבה היתה כבת 34 בעת שנפגעה. עד לארוע התאונה היא היתה בריאה לחלוטין, עסקה בספורט ואף נמנתה על סגל נבחרת ישראל בכדורסל. המומחה איתר אצלה "עדות קלינית ברורה לנזק תוך ברכי של המיניסקוס עם אי יציבות קדמית ומידיאלית קלה ועם דלדול קל בשריר הקוודריספס. גם בניתוח הארתרוסקופיה שנעשה לה נמצא קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית והמניסקוס החיצוני".

 

על פי  ממצאים אלה פסק לה המומחה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (2) ז. I לתוספת השלישית לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשל"ז – 1956. בעת התאונה עבדה המשיבה במשרה חלקית כפקידה במשרד עורכי דין. בעקבות התאונה ולאחריה היא נעדרה כחודש ימים מעבודתה ובהמשך נזקקה אף לניתוח ארתרוסקופיה שלאחריו נעדרה מעבודתה 20 יום נוספים. המשיבה נזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה שארכו מספר חודשים. לדבריה, שלמעשה אושרו על ידי המומחה הרפואי, היא סובלת מכאב ברגל בעת מאמץ ובחילופי מזג אויר. ב"כ המערערת קובל על כך שבית משפט קמא הפריז בקביעת הפיצוי ההולם בגין כאב וסבל שעה שפסק למשיבה סך של 50,000 ₪ כערכם ביום מתן פסק הדין בגין ראש נזק זה. לדידו הסכום מופרז ויש להפחיתו.

אין דעתנו כדעתו. בשים לב למהות הפגיעה, לתהליך ההחלמה שארך מספר חודשים, לצורך בניתוח ארתרוסקופיה, ולכך שנבצר מהמשיבה להמשיך בעיסוקה הספורטיבי, הרי הסכום שקבע בית משפט קמא אינו גבוה בעינינו מה עוד והוא כבר מגלם בחובו ריבית למשך 7 שנים ויותר שהרי התאונה ארעה ביום 5/4/96 ופסק הדין ניתן ביום 1/6/2003. אין חולק כי בפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל יש לצרף לסכום הפיצוי שנפסק ריבית מחושבת מיום התאונה ובאספקלריה כוללת זו מסקנתנו הינה איפוא כי הסכום שנפסק למשיבה בגין ראש נזק זה אינו מופרז ואין מקום להתערבותנו.

כאמור חולק ב"כ המערערת גם על שעור הפיצוי שנפסק למשיבה בגין הפסדי שכר בעבר דהיינו סך של 3,691 ₪ ששוערך ליום מתן פסק הדין לסך של 5,624 ₪. בערעורה קובלת המערערת על כך שהפיצוי האמור נפסק למשיבה חרף העובדה שמעבידהּ שילם לה את שכרה בתקופת העדרותה עקב הארוע. אכן כך נהג המעביד אלא שלא "מכיסו" הוא שילם כספים אלה אלא על חשבון ימי המחלה שנזקפו לזכותה של המשיבה. מאגר ימי המחלה שנצברו לזכות המשיבה הינו בגדר קרן השייכת לה ואם זו פחתה ב-50 יום לא המערערת היא זו שזכאית להנות מכך שהרי המעביד שילם אמנם את שכרה אך זאת כאמור "על חשבונה" של המשיבה. המשיבה הינה אשה צעירה שעוד שנות עבודה רבות לפניה. אין איש יודע מה ילד יום ואם תזדקק בעתיד, במהלך שנות עבודתה לניצול ימי מחלה, יחסרו לה חמישים הימים אותם ניצלה ואותם מיצתה בגין התאונה ואין אנו רואים כל נימוק מדוע לא תהיה זכאית המשיבה להחזר שווים של אלה מאת המזיק. לעניין זה ראה את דבריו של המחבר קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, פסקה 331 בעמ' 1013.  גם הערעור בנקודה זו נדחה איפוא.

 

כאמור אין בהודעת הערעור, לא בעיקרי הטיעון ולא בסיכומים, כל השגה על שאר ראשי הנזק ושיעורי הפיצוי האחרים שנפסקו למשיבה. מסקנתנו הינה אם כן כי דינו של הערעור להידחות בכללותו ועל כל חלקיו.

 

אנו דוחים העירעור תוך שאנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

 

 

 

 

                                                                                

אברהם אברהם שופט

נסים ממן סגן נשיא

מנחם בן-דוד נשיא [בפועל] – אב"ד

 

003162/03עא 054 גילי+ורד