פגיעות גוף פיצויים תאונת דרכים
| דרגו את המאמר |
|
בתי המשפט
|
א 002097/01 |
בית משפט השלום אשדוד | ||
|
| |||
|
12/01/2005 |
תאריך: |
כב' השופט חדש חיים-סגן נשיא |
בפני: |
התובעת |
בעניין: | ||
|
|
ע"י ב"כ עו"ד |
| |
|
|
נ ג ד |
| |
|
הנתבעות |
2. "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ |
| |
|
|
ע"י ב"כ עו"ד |
| |
פסק דין
א. רקע וטענות
1. עניינו של פס"ד זה הוא תובענה שהגישה התובעת כנגד הנתבעות בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") בעקבות תאונת דרכים בה היתה מעורבת ושכתוצאה ממנה נפגעה.
2. התובעת ילידת 1956, נשואה ואם לשני ילדים, משמשת כמורה לריתמיקה בגני ילדים באמצעות החברה העירונית למתנ"סים.
2.1 הנתבעות הינן המבטחות את שימושה של התובעת ברכב, אשר עמו היתה מעורבת בתאונה.
3. בהתאם לאמור בכתב התביעה, ביום 18/5/01 בשעה 13:30 לערך, עת נהגה התובעת ברכב המבוטח, התנגשה ברכבה מכונית אחרת, בעוצמה רבה (לעיל ולהלן: "התאונה"), וכתוצאה מכך נחבלה בגופה ובעיקר בראשה, בבית החזה, בעמ"ש הצווארי, הגבי והמתני ובברכיים.
3.1 התובעת פנתה למיון בביה"ח "ברזילי" באשקלון, שם נבדקה וטופלה ובתום הטיפול שוחררה לביתה למנוחה ומעקב בקופ"ח;
3.2 נוכח התמשכותם של הכאבים והגבלות התנועה – לטענתה – הופנתה לביצוע בדיקות וטיפולים נוספים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה וצריכת משככי כאבים.
3.3 כתוצאה מהתאונה היא סובלת, לטענתה, מסחרחורות, כאבי ראש, הגבלות תנועה, מתקשה בפעולות פיזיות בביתה ובעבודתה;
4. עוד נטען בכתב התביעה, כי עובר לתאונה היתה התובעת אשה בריאה בת 45 שנים, אשר השתכרה כ-4,100 ש"ח מעבודתה כמורה לריתמיקה, אולם עקב התאונה פחתו הנאותיה מהחיים. לטענתה נעדרה מעבודתה למשך שבעה ימים בלבד רק בשל אחריותה ומחוייבותה לעבודתה עם ילדים בגני הילדים.
5. כן טוענת התובעת, כי כתוצאה מהתאונה נאמדים נזקיה המיוחדים בסך כולל בשקלים של 6,700 ש"ח.
6. בכתב ההגנה מוכחשות כל הטענות שהועלו על ידי התובעת.
7. משהודו הנתבעות בחבותן ולאחר דיון בשאלת מינוי מומחה רפואי, מונה לתובעת מומחה בתחום האורטופדיה, הפרופ' ניסקה מאיר (להלן: "המומחה הרפואי").
8. בחוות דעתו קבע המומחה הרפואי, כי תנועות עמוד השדרה הצווארי של התובעת מלאות ותקינות לכל הכיוונים וכי בסוף התנועה ישנו כאב; תחושות רפלקסים תקינים ותנועות כתפיים תקינות ומלאות אך בכתף ימין ישנו כאב בסוף רוטציה חיצונית ואבדוקציה.
8.1 בהתאם לטומגרפיה ממוחשבת – ישנם שינויים ניווניים בגופה, חוליות ומפרקים אונקוורטברליים בגובה C6-7, C5-6;
9. בסיכום, מציין המומחה הרפואי, כי התובעת פיתחה כאבי צוואר ותסמונת רדיקולופטית בגובה C8-T1 ועל כן, בהתאם לתקנות קביעת הנכות של המל"ל סעיף 31(5)אII הוא קובע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%.
10. הצדדים לא הצליחו להגיע לידי פשרה בהתאם להצעת ביהמ"ש ועל כן נקבע התיק להוכחות.
11. מטעם התובעת העידה היא לעצמה ובעלה מר מיכאל טומנסקי. מטעם הנתבעות העידה החוקרת הפרטית, הגב' אילנית מנדלסון.
ב. הראיות
1. המחלוקת בין הצדדים, נסובה על שאלת הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה וכן, בשאלה האם מהווה התאונה גם תאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח חדש) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המל"ל").
2. התובעת טוענת בסיכומיה, כי התאונה אינה מהווה תאונת עבודה, שכן היא אינה נכנסת בגדר הגדרתה של תאונת עבודה בחוק המל"ל, מכיוון שהתובעת, שאמנם היתה בדרכה ממקום עבודתה, סטתה מן הדרך לצורך איסוף בעלה ממקום עבודתו.
2.1 סטייה זו מהווה, לטענתה, סטייה שלא לצורכי עבודתה.
3. עוד טוענת התובעת, כי על אף הפסיקה שקבעה, כי חזרה לדרך הנסיעה לאחר הסטייה מרפאת את הסטייה, אין המדובר במצב זהה, שכן התובעת היתה בדרכה למקום עבודתו של בעלה בעת התרחשות התאונה וטרם נסעה לכיוון ביתה.
4. הנתבעת טוענת בסיכומיה לעניין זה, כי המדובר בתאונת עבודה, שכן בהתאם להוראות חוק המל"ל תאונה לא תהא תאונת עבודה אם התרחשה סטייה של ממש מהדרך המקובלת.
4.1 לטענתה, היות והעדויות מורות כי בכל יום שישי נהגה התובעת לאסוף את בעלה ממקום עבודתו, בדרכם לביתם שבאשקלון – אזי הנסיעה בדרך זו, בימי שישי, מהווה דרך מקובלת ולפיכך כלל לא התרחשה סטיה מדרך זו.
האם תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה?
5. סעיף 80 לחוק המל"ל קובע בזו הלשון:
"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;
.
.
.
81(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1) ... של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו...
(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים...
(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר..."
6. בנסיבות האמורות לעיל, ניתן לומר כי השאלה שבמחלוקת הינה האם יש לראות בסטייה מהדרך, שעשתה התובעת בדרכה מעבודתה, לכאורה לביתה, לצורך איסופו של בעלה ממקום עבודתו, כאשר הסטייה מן הדרך נעשית אחת לשבוע – כנסיעה בדרך מקובלת כפי שהיא באה לביטוי בסעיף 81(א) לחוק המל"ל ובהתאם לכך כנסיעה שאינה מחריגה תאונה שנקרתה בה מהגדרתה של תאונת עבודה.
7. סבורני, כי אין לקבל טענותיה של הנתבעת לעניין הנדון.
8. ראשית יש לציין, כי ככלל, בהתאם להלכה, הגדרת תאונה בדרך לעבודה כ"תאונת עבודה" מהווה הרחבה של המונח "תאונת עבודה" ולפיכך אין להרחיב את ההגדרה מעבר לתכליתה (ראה ב"ל (חיפה) 484/02, חמו עינבל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 25).
8.1 בהתאם לזאת מצא המחוקק מקום לקבוע במפורש מקרים בהם לא תחשב הסטייה או ההפסקה כמנתקת את הקשר שבין העבודה לתאונה על אף שלא בוצעו לצורך מילוי חובות כלפי המעביד.
8.1.1 מקרים אלו מצויינים בסעיף 81(ב) כמפורט לעיל ואינם חלים על המקרה שבפנינו.
8.2 דברים אלו נכונים באותה מידה, כמובן, גם כאשר המדובר בנסיעה ממקום העבודה אל הבית.
9. מאידך נקבע בפסיקה ובספרות המשפטית, כי הפסקה או סטיה 'קלה' או 'רגילה' אינן בבחינת סטייה של ממש מהדרך המקובלת כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק המל"ל.
9.1 אין להחיל מבחן כללי על פיו ייקבע מתי תסווג 'הפסקה' או 'סטיה' כקלה או כרגילה ומתי תסווג כהפסקה או סטייה של ממש, אלא יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו.
9.2 ייתכנו מקרים בהם סטייה של קילומטרים לא תיחשב לסטייה של ממש – והכל לפי הנסיבות, שכן יכול ותובא מידת הסטייה יחסית לדרך בחשבון, אך תמיד יש לשקול את מהות הסטייה ומטרתה.
10. בנוסף, צויין בפסיקה לעניין זה, בהתייחס לאמור בספרו של כב' השופט מנחם גולדברג, "עוקדן הביטחון הסוציאלי", כרך א', הוצאת סדן, 1995, כי בכדי לקבוע מהי הפסקה או סטייה של ממש, יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, בכל מקרה ומקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים, כאשר השאלה היא, אם ההפסקה הינה אינצידנטלית לדרכו של אדם, בלכתו לעבודה וממנה (ראה, ע"א (ירושלים) 4390/98 אליעזר הורנשטיין נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח, 99).
11. בענייננו אין כל ראיה לעניין מרחק הסטייה לכאורה, שביצעה התובעת, לצורך איסופו של בעלה ממקום עבודתו, לעומת הדרך אשר היתה עושה אילולא נזקקה לאוספו.
12. כל אשר גלוי לעיני ביהמ"ש היא עדותו של בעלה של התובעת, אשר אמר כי כאשר קרתה התאונה היתה רעייתו בדרכה אליו כדי לקחתו הביתה כפי שהיא עושה בשנה האחרונה, בכל יום ו'.
13. בנסיבות שהובאו בפני ביהמ"ש, אין אלא לקבוע כי הנסיעה שבוצעה ובמסלולה, נועדה אך ורק לצורך איסופו של הבעל ממקום עבודתו ואין לה כל הסבר אחר, הגם שלכאורה המטרה העיקרית של הנסיעה היתה להגיע לביתם של התובעת והבעל.
14. אמת, הפסיקה הכירה גם בתאונות אשר ארעו אגב הארכת מסלול הנסיעה – כתאונות עבודה, אולם בנסיבות השונות מהנסיבות בענייננו כגון, למשל, הורדת ילדה קטינה לטיפול שיניים וחזרה למסלול הנסיעה הרגיל והתרחשות התאונה לאחר החזרה למסלול הרגיל, אשר בנסיבות מסויימות ואגב סטייה או הפסקה סבירה – הוכרה כריפוי הסטייה.
15. אולם בענייננו המדובר בתאונה שהתרחשה אגב נסיעה לצורך איסוף בן הזוג ממקום עבודתו, ועל אף שלכאורה היעד העיקרי היה הגעה לביתם של התובעת ובן זוגה, הסטייה לצורך איסופו של הבעל היתה במטרה להגיע למקום עבודתו ולמטרה זו בלבד.
16. עצם העובדה שסטייה זו התקיימה מידי יום ו' בשבוע, לפחות בשנה האחרונה, כדברי בן זוגה של התובעת, אין בה כשלעצמה כדי להכשיר את הסטייה ולהפכה – יחד עם נתיב הנסיעה הרגיל – לנסיעה בדרך המקובלת:
16.1 נקבע לא אחת, כי סטייה מכוונת קבועה אינה הופכת לדרך מקובלת רק מכח היותה קבועה או מבוצעת אחת לכמה ימים, וכי יש לבחון את מהותה ותכליתה.
16.2 יתרה מכך, כך גם תיבחן דרך שנעשית ממקום העבודה לבית, כאשר הדרך מתארכת עקב בחירת נתיב נסיעה שונה או ארוך יותר בגלל עומסי תנועה בנתיב שיכול ויהיה קצר או ישיר יותר.
16.3 סטייה שכזו תיבחן נוכח סבירותה ואין מניעה כי באם תתגלה כבלתי סבירה נוכח נסיבות מסויימות – לא תוכר כדרך מקובלת.
16.4 בענייננו, המדובר בסטיה שאינה יכולה להיחשב כדרך מקובלת רק מכח היותה חוזרת מידי יום ו' בשבוע, שכן הסטייה אינה סבירה ונעשתה לצורך אישי של התובעת בלבד וללא כל קשר לעבודתה.
17. יתרה מכך, גם אם נניח והיה מדובר בדרך אשר נעשית ע"י התובעת מידי יום בשובה מעבודתה, סבורני, כי לא ניתן היה לקבל את הטענה שהמדובר בתאונת עבודה, בוודאי שלא בנסיבות שפורטו לעיל, וכל שכן כאשר המדובר בנסיעה שמבוצעת אחת לשבוע כאשר לא ידוע דבר על מסלול הנסיעה ביתר ימי השבוע.
18. מן הראוי לציין, כי לעצם העובדה שהתאונה אירעה עת היתה התובעת בדרכה מן עבודתה למקום עבודתו של בעלה ובטרם הגיעה ליעדה, אין כל נפקות, שכן נקבע בפסיקה לא אחת כי אין המבחן מתייחס למקום התרחשות התאונה כגורם הקובע לעניין היותה תאונת עבודה, כי אם מטרת הנסיעה ויעדה היא העיקר ובענייננו מטרת הנסיעה ויעדה היו מקום עבודתו של בעלה של התובעת.
18.1 ראה דב"ע נו 0-10, עדנה רון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 96(2), 28, "תאונה שארעה למבוטח בדרך מן העבודה כשתכלית הנסיעה אינה להגיע למעונו, אינה תאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת ובטרם הגיע למקום נסיעתו"
18.2 בענייננו, כאמור לעיל, המקרה שונה גם נוכח נסיעתה של התובעת שלא בדרך המקובלת.
19. מכל האמור לעיל סבורני כי אין המדובר בתאונת דרכים אשר מהווה גם תאונת עבודה.
ג. הנזק
1. כאמור, קבע המומחה הרפואי´, כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 5% עקב כאבי צוואר ותסמונת רדיקולופטית.
הפסד שכר לעבר
1. התובעת טוענת בראש נזק זה בסיכומיה, כי לאחר התאונה נעדרה מעבודתה למשך 10 ימים (אגב, בכתב התביעה כאמור, טענה ל"כשבוע") בהם לא נגרמו לה הפסדים. אולם, לטענתה, עם תחילת שנת הלימודים החדשה בחודש 9/01 החלה לעבוד בהיקף משרה של 90 שעות חודשיות בלבד, לעומת היקף של 120 שעות עובר לתאונה, וזאת בעקבות מגבלותיה הרפואיות כתוצאה מן התאונה.
2. לטעמה, תעריף שעת עבודה שלה היה 34 ₪ לשעה ולפיכך המדובר בהפסד של 1,020 ₪ לחודש למשך 9 חודשים ושלושה שבועות וסה"כ המדובר בסך של 9,945 ₪.
3. הנתבעות טוענות, כי היות ואין כל ראיה כי אובדן השכר הנטען הינו בגין התאונה, אין ליתן לתובעת כל פיצוי, שכן הדרישה הינה ללא כל בסיס והצדקה.
4. לטענת הנתבעות, ההפחתה הנטענת בהיקף שעות עבודתה של התובעת נעשתה עפ"י החלטתה ומשיקולים שלה בלבד, ללא כל דרישה של המעביד ועיקר, ללא שקיבלה לצורך כך המלצה או חוו"ד של רופא ואין אף כל ראיה על פנייה להתייעצות עם רופא של התובעת בתקופה זו.
5. התובעת מבססת טענותיה בראש נזק זה על כך, שאין הירידה בהיקף עבודתה נובעת מסיבות אישיות, שכן ילדיה בגרו ואילולא מצבה הרפואי הרי היתה עובדת ככל שניתן יותר שעות.
6. דא עקא, שבתצהיר התשובות לשאלון ציינה ששבה לעבודה בתאריך 27/5/01 לאותה עבודה ולאותו היקף שעות ואין טענה כי בהמשך צימצמה את היקף עבודתה.
6.1 הסיבה לחזרתה לעבודה מלאה היתה, לטענתה, עקב גילויי המסירות והאחריות לילדי הגנים, אשר ציפו למסיבות סוף השנה וכן נוכח ידיעתה שחופשת הקיץ החלה בחודשים יולי-אוגוסט מתקרבת ובאה ואז היא תוכל לנוח.
7. אכן התובעת התייחסה בתצהיר העדות הראשית לעובדה, כי בתצהיר התשובות לשאלון שהוגש מטעמה לנתבעות (נ/1) ציינה, כי שבה לעבודתה, לאחר שבוע מנוחה, והחזרה היתה לאותה עבודה ולאותו היקף שעות, קרי 4 שעות יומיות, וזאת על אף שטענתה היא כי בשנת הלימודים שהחלה בחודש 9/01 לא חזרה לעבודה בהיקף השעות הקודם אלא בהיקף מצומצם יותר של 90 שעות.
7.1 בתצהיר התובעת נאמר, לעניין זה שכתבה שחזרה לאותו היקף שעות עבודה ולא ציינה כי ירדה בהיקף השעות החל מחודש 9/01 – כי אין לה תשובה מדוייקת אולם בגלל שבזמן שענתה על השאלות עבדה בהיקף שעות קטן הדבר נשמט מזכרונה, אולם אין לה כל אינטרס להסתיר זאת מכיוון שזה בא לטובתה.
8. לא למיותר להדגיש, כי תצהיר התשובות לשאלון מולא והוגש בזמן שעבדה כבר התובעת, לטענתה, במסגרת היקף עבודה מצומצם.
9. לאחר שקראתי את תצהירי העדות ופרוטוקול הדיונים, לרבות הנספחים לתצהירים, לא נחה דעתי מהסבריה של התובעת על הנסיבות אשר הובילו לירידה בהיקף עבודתה החל מחודש 9/01 וכל שכן לגבי הסברה לכך שלא ציינה את דבר הירידה בהיקף העבודה בתצהיר התשובות לשאלון, כמפורט לעיל.
10. אין גם כל אסמכתא רפואית המצדיקה הפחתת מספר והיקף שעות העבודה; אפילו לא אישור רפואי לכאורי, אשר יכול להעיד על כך שירידת היקף העבודה נבעה ממצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה.
11. יתרה מכך, אף אין כל עדות על כך שהתובעת הודיעה למי מן הממונים עליה או אלו העובדים עמה, כי מצבה הרפואי בעקבות התאונה מחייב להפחית מהיקף שעות עבודה.
12. התובעת טענה, כי לא דיווחה במקום עבודתה על הפחתת ההיקף עקב התאונה, שכן חששה למעמדה ולעתידה במקום עבודתה.
12.1 כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית האם היא יכולה להמציא אישור לפיו היא ביוזמתה הפחיתה מהיקף שעות העבודה, ענתה התובעת שאין לה אישור אולם היא ביקשה זאת מהגב' תקווה ברם, אשר יודעת שההפחתה נתבקשה ביוזמתה.
12.2 את הגב' ברם לא הזמינה להעיד מחששה למקום עבודתה (עמ' 24 לפרוטו').
12.3 אולם, אי העדת עד חיוני, מקימה עפ"י הפסיקה את החזקה, שהעד לא היה תומך בגירסת בעל הדין שנמנע מלהביאו לעדות.
12.4 אף על פי שלכאורה חשש לעתידה במקום העבודה יכול להוות בסיס לצורך בהסתרת הפגיעה, בנסיבות דנן יכולה היתה התובעת להביא עדות רק לעצם נכונות הטענה, כי הצמצום היה ביוזמתה ולחילופין מה היתה הטענה בגינה בכלל צומצם היקף שעות העבודה ולו רק בכדי לסבר את האוזן.
12.5 לא ניתן כל הסבר משכנע להעדרו של תיעוד רפואי הממליץ על הפחתת היקף העבודה;
12.6 לא הובאה כל ראיה נוספת לכך שהפחתת היקף העבודה היא תוצאה של מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה.
13. בנסיבות דנן בהן הצהירה התובעת, כי חזרה לאותו היקף עבודה, אולם מאוחר יותר הצהירה דברים שונים והסבירה זאת בצורה בלתי משכנעת. הדעת נותנת, נוכח מכלול הנסיבות הקשורות לצמצום בהיקף העבודה, כי אין המדובר בתוצאה של הפגיעה בתאונה אלא בגורם כלשהו אחר.
14. משהודתה התובעת, כי למעט צמצום ההיקף של השעות לא נגרמו לה הפסדי שכר נוספים לעבר, הרי שלא נגרמו לה כל הפסדי שכר לעבר בגין התאונה.
הוצאות רפואיות, נסיעה, עזרת הזולת ונלוות לעבר:
15. בראשי נזק אלו טוענת התובעת, כי קיבלה עזרה בבית מבני ביתה (בעלה ובנותיה), ובנוסף, לצערה, לא אספה די קבלות על אף הוצאותיה הרבות. אולם די בהצבעה על קיומו או אפשרות קיומו של נזק כדי לזכות בפיצוי מתאים ודי באפשרות הערכת הנזק מהעדויות כדי ליתן בגינו פיצוי גלובלי.
16. הנתבעות טוענות לעניין זה, כי המדובר בנזק מיוחד, אשר דורש הוכחה בפועל, דבר אשר נעדר במקרה דנן, שכן מעבר לאיסוף קבלות בגין הוצאות לא טרחה התובעת להביא לעדות את בנותיה בענין היקף ומהות העזרה, אשר נאלצו ליתן לה.
16.1 את ההימנעות מהבאת הבנות לעדות השתיתה התובעת בחוסר הידיעה שמשפחתה יכולה ליתן עדות בבית המשפט.
16.1.1 דא עקא שבעלה הובא לעדות.
17. המדובר אכן בנזק המוגדר כ"נזק מיוחד" ואשר על כן צריך להיות מוכח "ברחל בתך הקטנה" הן ע"י קבלות והן ע"י אסמכתאות נלוות.
17.1 התובעת צירפה מספר קבלות בגין תשלומים לקופ"ח עבור בדיקות ותרופות בסך כולל של 387.14 ₪;
17.2 וכן קבלות בגין נסיעות בתחבורה ציבורית ומוניות בסך של כ-170 ₪;
17.3 לא הובאו כל אסמכתאות בגין עזרת הזולת.
18. בהתאם לטענות התובעת, לביהמ"ש הוענקה סמכות לאמוד הוצאות שבגדר "נזק מיוחד", מקום שהוכח קיומו של נזק אך אין אפשרות לחשב אותו בדייקנות.
19. ההסבר של התובעת להעדר אסמכתאות נוספות בגין ההוצאות, כמפורט לעיל, אינו מניח את הדעת.
20. לעניין הוצאות הנסיעה, הרי שלא פורטו בגינן ייעודי ותכליות הנסיעות ולא הובא חומר רפואי התומך בצרכים אלו.
20.1 יחד עם זאת, נחה דעתי כי הקבלות שצורפו הינן סבירות ביחס לטיפולים
ולבדיקות שעברה התובעת ושבגינן הובאו קבלות.
22. באשר לעזרת הזולת, לא הובאו הבנות לעדות ובלאו הכי לא הובאה ראיה התומכת בצורך
בעזרת הזולת או בסכום חישובה, מעבר למקובל בין בני משפחה הסועדים מי מהם שנפגע ונזקק לעזרה.
22.1 בנסיבות אלו, אין ליתן לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה.
23. לעניין ההוצאות הרפואיות. היות ותחילה נשאה התובעת בשכ"ט המומחה הרפואי ונקבע כי בתום הדיון ייקבע מי יישא בסכום זה, הרי שמשנקבעה נכות רפואית לתובעת תשאנה הנתבעות בשכ"ט בשיעור 4,130 ₪.
24. לאור כל האמור, נחה דעתי, כי יש ליתן לתובעת פיצוי בגין ראשי נזק בפרק זה, בסך 557.14 ש"ח, בצירוף שכ"ט המומחה ששילמה בשיעור 4,130 ₪ ובסה"כ 4,687.14 ₪.
אובדן השתכרות לעתיד
1. אין חולק כי התובעת שבה לעבודה בהיקף מלא, למעט שנה אחת אשר לגביה נקבע לעיל, שלא נגרם הפסד שכר, מכיוון שלא הוכח הקשר בינה לבין התאונה.
2. אף על פי כן, טוענת התובעת כי בעקבות מצבה הרפואי היא הפסיקה לעבוד 6 ימים בשבוע ופינתה יום שלם למנוחה. בנוסף, לטענתה, נגרמה לה נכות תפקודית, שכן לפניה שנות עבודה רבות ופגיעתה התפקודית כיום תהא בעלת משמעות נוספת ככל שיחלפו השנים.
2.1 בסוף יום עבודה היא סובלת מכאבים ואף נזקקת למשככי כאבים;
3. לטענתה, עבודתה דורשת ממנה להיות אקטיבית מאוד, ועל כן, היא אינה יכולה להתלונן בפני הגננות שאצלן היא עובדת כמורה לריתמיקה, שכואב לה וכיו"ב כי הן פשוט יקחו מורות אחרות לריתמיקה במקומה.
4. לטענת ב"כ התובעת, גם אם משתכרת התובעת כפי שהשתכרה מעובר לתאונה, יש לפסוק לה פיצויי בשל החשש שמומה עלול להפריע בקידומה ובמציאת מקום עבודה אחר, באותה רמת שכר, באם תפלט מעבודתה גם מקום שסכנת פיטורים איננה אפשרות קרובה.
4.1 סך הפיצוי המבוקש, בשיעור גלובלי, הינו 100,000 ₪.
5. לטענת הנתבעות, התובעת לא הוכיחה כי נגרמה לה נכות תפקודית וכי לא הוכח קיומו של חשש לפגיעה בכושר עבודתה בעתיד, אלא ההיפך הוא הנכון, שכן מעדותה של החוקרת הפרטית מטעמן, עולה שהתובעת מתפקדת היטב ואף מעוניינת להגדיל את היקף עבודתה.
6. בתצהירה ת/1, הצהירה התובעת, כי אופי עבודתה הוא אקטיבי מאוד, וכי היא נדרשת "לקפוץ" ולרקוד ולהפעיל את הילדים וכי ("לצערי אני מתקשה בעבודתי האקטיבית כראוי וכנדרש ולא נראה לי שאצליח להתמיד בה לאורך שנים כפי שתכננתי כי מדובר בעבודה תובענית מול גננות שדורשות מפעילות פעילות ותוססות. כך הייתי לפני התאונה וכיום אני מתקשה" סעיף 16 לת/1).
6.1 בנוסף הצהירה, כי כיום היא פאסיבית, דבר אשר לא מוצא חן בעיני הגננות
שמנסות מפעילות אחרות במקומה.
7. בחקירתה הנגדית סיפרה התובעת תחילה, כי במהלך שיעורי הריתמיקה היא עושה שימוש גם באקורדיון וגם באורגן,אולם פחות באקורדיון מכיוון שקשה לה לשאת אקורדיון. (עמ' 23 לפרוטוקול).
7.1 בהמשך, חזרה בה מכך שהיא עושה שימוש באקורדיון.
8. התובעת חזרה על הטענה, כי סוג העבודה שלה וגילה אינו מאפשר לה להתלונן על הכאבים מכיוון שאז גננות עלולות לקחת מורה אחרת לריתמיקה והיא לא יכולה להרשות לעצמה מצב שכזה.
8.1 זו הסיבה גם שנמנעה מלהביא מישהי מהגננות לעדות.
8.2 אולם, למרות זאת, לטענתה, הגננות מגלות על הכאבים מהם היא סובלת לפי
מצבה. לעיתים אפילו הילדים עצמם רואים שהיא אינה יכולה להסתובב מכיוון
שצווארה נתפס.
8.3 לעיתים היא נאלצת לדחות שיעורים עקב מצבה.
8.4 בכל מקרה, גם כשהיא מגיעה לשיעורים ומתפקדת כרגיל, השינוי במצבה
מתבטא בכאבים ובסבל שלאחריהם.
9. הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית שנגרמה
לתובעת,אולם היא אינה זהה בהכרח לאובדן כושר ההשתכרות אם כי היא משמשת
במקרים רבים כמכשיר למדידתו של אובדן כושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ'
רמזי ואח', פד"י נב' (5) 792, 800).
10. מעדותה של התובעת עולה, לכאורה, כי היא מתפקדת כרגיל ואף רוקדת (עמ' 23 לפרוטו'
ש: 17 – 14).
11. דברים ברוח זו, שהתובעת מתפקדת כרגיל, עולים גם משיחותיה עם החוקרת מטעם הנתבעות ומתמליל השיחות שביצעה עמה ועם מספר גננות איתן עובדת התובעת.
12. החוקרת, הגב' אילנית מנדלסון, טענה כי גם התובעת סיפרה לה שהיא רוקדת עם
הילדים וכי גם הגננות סיפרו לה שהתובעת משתפת פעולה באופן פיזי, מפעילה את הילדים ורוקדת איתם.
12.1 אם מסתירה התובעת מפני הגננות את כאביה ומגבלותיה, מדוע היא מסכימה להצעות לעבוד בעבודה נוספת כעולה משיחותיה עם החוקרת ואינה מפסיקה להלל את כשירותה וכישוריה?!
13. עיון בתמליל השיחות שקויימו עם הגננות וכן עם התובעת – מאשש את האמור.
14. כמפורט לעיל, התובעת שבה לעבוד בהיקף שעות דומה לזה שעבדה עובר לתאונה.
14.1 התובעת נמנעה מלהביא עדות נוספת אשר תתמוך בטענותיה לעניין מצבה
בעבודתה.
14.2 גם לעניין טענותיה בדבר העזרה לה היא נזקקת בביתה נמנעה התובעת מלהביא
עדויות, אף שהמדובר בעזרה שניתנה וניתנת לה, לטענתה ע"י בנותיה וכן ע"י בעלה, למעט עדות בעלה, אשר הצהיר על העזרה שהוא נותן לה והכאבים מהם היא סובלת.
15. בחוו"ד המומחה הרפואי נקבע, כי "תנועות עמוד השדרה הצווארי מלאות ותקינות לכל הכיוונים עם כאב בסוף תנועה. כוח גס ותחושת רפלקסים תקינים, תנועות כתפיים תקינות מלאות אך כאב בכתף ימין בסוף רוטציה חיצונית ואבדוקציה".
15.1 בתשובות לשאלות הבהרה ענה המומחה, כי לא נמצאו הגבלות תנועה.
16. מכל האמור לעיל, בהתאם להלכה שאין מקום להרחיב בה בדבר הנכות התפקודית, כאשר הנכות הרפואית הינה עד ל-10% נכות. נחה דעתי כי לתובעת אין כל נכות תפקודית בעקבות התאונה.
16.1 הכאב ממנה סובלת התובעת, כפי שיפורט להלן משתייך לראש נזק שאינו נזק ממון.
17. בהתאם לקביעה לעיל ועפ"י טענות התובעת עצמה, הרי שלא נגרם לה אובדן השתכרות בעתיד.
18. בנסיבות אלו לא שוכנעתי גם כי מצבה של התובעת עלול להשתנות בעתיד לרעה ובלאו הכי לא קיימת אפשרות להפסד השתכרות בעתיד, כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, שכן תפקודה של התובעת לא נפגע ולפיכך גם באם תאלץ לעזוב את מקום עבודתה ולחפש עבודה אחרת, סבורני כי לא תיתקל בקשיים כתוצאה מן התאונה.
הוצאות רפואיות ונלוות, עזרת הזולת לעתיד:
1. התובעת טוענת, כי לנוכח אופי הפגיעה בה נפגעה, היא תזדקק בעתיד לטיפול רפואי, אשר בחלקו אינו ממומן בהתאם לחוק הבריאות הממלכתי.
1.1 בנוסף, תזדקק התובעת גם לעזרת צד ג'.
2. הנתבעות טוענת, כי התובעת לא נמצאת בטיפולים רפואיים מזה שנים וכי לא הוכח כלל שתזקק לטיפולים רפואיים בעתיד.
3. אכן, התובעת לא הוכיחה לאלו הוצאות רפואיות היא תזדקק בעתיד ואף חוות דעתו של המומחה הרפואי לא מלמדת על טיפול נדרש או היזקקות לאביזרים רפואיים בגין הפגיעה.
3.1 בהתאם, לא הוכחה כל תשתית עובדתית להיזדקקות לעזרת הזולת בעתיד.
4. יחד עם זאת, סביר להניח שהכאבים אותם חשה התובעת, הגם שאינם עולים כדי נכות תפקודית ומופיעים, עפ"י חוות דעת המומחה הרפואי, בסופן של תנועות – ימשיכו ויטרידו אותה במידה זו או אחרת גם בעתיד.
5. על אף קיומו של חוק הבריאות הממלכתי, מחוייבים מבוטחי קופות החולים בתשלום בגין תרופות ובגין טיפולים שונים, אפילו בסכומים של השתתפות עצמית ועל כן הנני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה, פיצוי בסך 1,500 ₪.
כאב וסבל
1. לטענת התובעת, יש לפסוק בעבור כאב וסבל את הפיצוי המקסימלי מכח תקנה 2ב' לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פיצוי בשל נזק שאינו נזק ממוני). וזאת בהתחשב בפגיעה באיכות חייה ובכושרה.
1.1 בכל מקרה, זכאית היא לפיצוי בגין 5% הנכות שנקבעו לה.
2. הנתבעות טוענות מצידן, כי אין לפסוק פיצוי מעבר לפיצוי לו זכאית התובעת בגין נכותה הרפואית בשיעור של 5%.
2.1 לטענתן לא הוכח כלל כי הפגיעה בעקבות התאונה פגמה קשות באיכות חייה ובכושרה של התובעת.
3. בהתאם לאמור לעיל ובהתחשב בכך שעל אף שלא נגרמו לתובעת הפסדי שכר לעתיד ולא נקבעה לה נכות תפקודית, היא סובלת מכאבים בסופן של תנועות עמ"ש – הנני להפעיל את הסמכות המוקנית לביהמ"ש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה – העולה על זה המתחייב משיעור הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת.
3.1 אם כן, סבורני שהתובעת זכאית בגין כאב וסבל לפיצוי בסך 14,000 ₪.
סוף דבר
1. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעות לשלם לתובעת ביחד ולחוד, את הסך של 20,187 ₪.
1.1 לאור העובדה שאין המדובר בתאונת עבודה, אין להפחית מן הפיצוי תקבולי מל"ל רעיוניים.
2. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כחוק בתוספת מע"מ.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
|
חדש חיים - שופט
סגן נשיא |
002097/01א 139 ז'קלין.
