האם בית המשפט יקבל את טענות נוסעת אוטובוס כי הנהג סגר דלתות הרכב על גופה?

דרגו את המאמר

תאונת בעת ירידה מאוטובוס - האם תאונת דרכים?

מדי פעם, חברות התחבורה הציבורית נתקלות בדישות של נוסעיהן, לפצותם בגין נזקים לכאורה, שנגרמו להם תוך כדי השימוש בתחבורה הציבורית. אין ספק כי ברוב המקרים, התביעות מתבררות כמוצדקות. למרות זאת, מדי פעם ניתן להיתקל במקרים מהם לא ברור אם האירוע הנטען התרחש כלל או לא. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שדחה את תביעתה של התובעת אשר טענה כי נפגעה מאוטובוס של חברת אגד, בזמן שניסתה לרדת ממנו בתחנה בה עצר.

התובעת נסעה באוטובוס דו מפרקי של חברת אגד ביום 8.12.2003. לטענתה, כאשר האוטובוס עצר בתחנה ליד בנייני האומה והיא התחילה לרדת מהדלת השלישית של האוטובוס, הנהג סגר את דלתות האוטובוס עליה והיא נפגעה. היא התחילה לצעוק, יחד עם נוסעים אחרים ורק לאחר פרק זמן קצר, נהג האוטובוס פתח את הדלתות. התובעת תבעה את חברת אגד וחברת הביטוח שלה, בגין נזקים לכאורה שנגרמו לה עקב האירוע המדובר. חברת אגד מצידה, טענה כי האירוע כלל לא התרחש. עיקר המחלוקת בתיק זה נסבה סביב עצם עובדת התרחשותו של האירוע.

בעיות בתיאור התאונה על ידי התובעת

הנתבעת הציגה בפניו של בית המשפט את התמונות שמתארות את דלת היציאה השלישית מהאוטובוס. בית המשפט הסיק כי כדי להיפגע מסגירת הדלתות, התובעת הייתה צריכה להימצא במדרגה האחרונה שלפני הירידה מהאוטובוס. התובעת מצידה העידה כי היא הייתה במדרגה העליונה, וגופה היה זקוף וישר. במצב דברים זה, קשה לבית המשפט להסיק כי פגיעה מסוג זה אפשרית.

קיומם של מנגנוני הבטיחות

חברת אגד הציגה הוכחות בפני בית המשפט, לכך שבאוטובוס המדובר מותקנים מנגנוני בטיחות שמונעים את סגירת הדלתות, במידה ומישהו עומד על המדרגה התחתונה. על המדרגה התחתונה קיים שטיחון ועליו חיישנים, שמונעים את סגירת הדלתות. אומנם התובעת העלתה את האפשרות שהמנגנונים לא היו תקינים, אבל בית המשפט פסק כי ההסתברות לכך הינה נמוכה, במיוחד לאור העובדה שאגד הציגה הוכחות כי המערכות תקינות.

סתירות ותמיהות בגרסתה של התובעת

בית המשפט מצא סתירות בעדויותיה של התובעת והעדה שהעידה מטעמה. התובעת טענה כי ביום שלאחר התאונה, היא הגיעה למקום עבודתה והתחילה לחוש כאבים עזים. לטענתה, האחות במקום העבודה לקחה אותה לביתה שם היא שכבה שלושה שבועות. מנגד, האחות עצמה העידה במשפט, ומסרה כי לאחר שהתובעת התלוננה על כאבים, זו לקחה אותה לחברת אגד בירושלים, ומשם הפנו אותם לביטוח שלהם. גם בתצהיר שמסרה התובעת, לא מופיעה הפניה לאגד.

אם לא די בסתירות אלו, בית המשפט השווה את התיעוד הרפואי באשר לפגיעה הנטענת, אל מול דבריה של התובעת והעדה מטעמה. העדה העידה כי היא ראתה סימנים על כתפייה של התובעת, וכי באותו הזמן, התובעת התלוננה על כאבים בגב. לעומת זאת, הרופא שבדק אותה מציין כי התובעת מתלוננת על כאבים בחזה שמאל ולא התגלו סימנים חיצוניים לפגיעה.

סתירות נוספות התגלו בגרסתה של התובעת, באשר למועד הטיפול הרפואי הראשון שקיבלה. כאשר התובעת נשאלה מה הייתה הבדיקה הראשונה שעברה, היא טענה כי זו הייתה הבדיקה על ידי האחות במקום עבודתה. לעומת זאת, האחות העידה כי התובעת אמרה לה שביום התאונה היא ביקרה במר"ם. כאשר התובעת אומתה עם סתירות אלו, היא אמרה כי שכחה וכי יש לה תעודות לגבי פניה זו. למרות זאת, התעודות מעולם לא הוגשו לבית המשפט.

לסיכום, נראה כי בית המשפט מאוד התרשם לרעה מגרסתה של התובעת. הגרסה הייתה מלאת סתירות ותיארה מצב עובדתי שהוא לא הגיוני. כמו כן, התגלו סתירות בין עדותה לבין העדות היחידה שהיא הביאה, עדות אחות מקום עבודתה. מנגד, ניתן משקל רב לטענותיה של אגד, כי מנגנוני הבטיחות באוטובוס אמורים למנוע היווצרותו של מקרה מסוג זה. לכן, התביעה נדחית והתובעת חויבה לשלם 5,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.