הפרפר ופעמון הצלילה - תביעת פיצויים לאחר תאונת דרכים
| דרגו את המאמר |
|
הפרפר ופעמון הצלילה - תסמונת הכליאה ותאונת דרכים
התובע נפגע בתאונת דרכים קשה, בעת שנהג ברכבו. הפגיעה בתובע הייתה כה קשה, כך שהיא גרמה לו להיות משותק בכל חלקי גופו, פרט למצמוץ עפעפיים בעין ימין ותזוזה קלה של הצוואר. התובע אינו מסוגל לבצע פעולות מוטוריות אחרות, ואפילו אינו יכול לדבר.
למרות זאת, היכולת השכלית שלו וכושרו המנטאלי נותרו כשהיו. הוא נמצא בהכרה מלאה, הוא מגלה עניין בנעשה סביבו והתקשורת עם הסביבה נעשית באמצעות לוח אותיות מיוחד ומצמוץ העפעפיים. הלוח מוצג בפניו של התובע, ואדם נוסף מצביע על האותיות שעל הלוח. כאשר האדם מגיע לאות בה מעוניין התובע, הוא ממצמץ וכך בונה מילים ומשפטים שלמים.
הנתבעת הינה חברת הביטוח, אשר ביטחה את התובע בגין נזקי גוף על פי החוק לפיצויי נפגעים של תאונות דרכים. אין מחלוקת לגבי חבותה של חברת הביטוח, אבל האופי המיוחד של הפגיעה וההיערכות המיוחדת מעוררת מחלוקת בין הצדדים לגבי שאלת הסכום אותו חברת הביטוח צריכה לשלם. פגיעתו המיוחדת של התובע, מעוררת שאלות רבות בהקשר לראשי נזק רבים., כאשר במאמר זה ניגע רק בחלק מהשאלות שמעוררת פציעתו המיוחדת.
חוות דעת המומחה הרפואי
המומחה הרפואי תיאר את מצבו של התובע, כאדם תקין לחלוטין מבחינה קוגניטיבית ורגשית, אבל חסר יכולת מוטורית. התובע בעצם "חסום" מלבטא את תחושותיו, והדבר גורם לו סבל רב. לטעמו של המומחה, נסיבות הפגיעה המיוחדות מחייבות היערכות מיוחדת, על מנת לספק לו את צרכיו בצורה מיטבית.
שאלת הפיצוי הראוי
שיעור הפיצויים שנקבעים על ידי בית המשפט, תלוי במסורת המשפטית הישראלית. כאשר בית המשפט נדרש לפסוק פיצויים, עליו להתחשב בשני שיקולים שפעמים יכולים להיות מנוגדים: ראשית, המזיק צריך להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. כלומר, צריך לשאוף להחזיר את הנפגע למצב בו הוא היה טרם הפגיעה. כך לדוגמה, אדם שלא יכול להמשיך לעבוד לאחר התאונה, צריך להיות מפוצה על כל הפסדי השכר שנגרמו לו בשל כך. שנית, הפיצויים שצריכים להיפסק צריכים לקיים את כל צרכיו של הנפגע באופן "הוגן והולם" ולא ברמה של "הטוב ביותר האפשרי".
במקרה זה, האופי המיוחד בפגיעותו של התובע, וההתקדמות הטכנולוגית של השנים האחרונות, גורמות לכך שאין כמעט גבול לאפשרויות שעומדות בפני האנושות, לנסות ולהקל על סבלו של התובע. בית המשפט קובע כי אין זו הוגן כלפי כלל הציבור, כי לא יהיה כל גבול לסכום הפיצוי שיקבל התובע. הדבר נובע מכך שבסופו של דבר, ההוצאה הכספית הזאת "מועמסת" על כלל הציבור, שמשלם את הסכומים הללו באמצעות פרמיות הביטוח. לכן גם במקרה זה, יש לפסוק את הראוי וההולם ולא את הטוב ביותר האפשרי.
מקום המגורים של התובע
השאלה היכן ראוי שיתגורר התובע, הייתה עיקר המחלוקת בין הצדדים. במידה ויקבע כי הוא ישהה במוסד סיעודי, אזי ההוצאות שחברת הביטוח תצטרך לשאת בהן יהיו נמוכות משמעותית, מההוצאות שיהיו במידה והתובע יוחזר לביתו. לכן, השאלה הזאת לא פשוטה והיא מהווה התנגשות ישירה בין השיקולים הרלוונטיים לסכום הפיצוי.
התובע עצמו הראה לבית המשפט, באמצעות הלוח שבו משתמשים כדי לתקשר איתו, כי הוא מעוניין לצאת מהמוסד ולהתגורר בביתו. לכן, בית המשפט מייחס משקל כבד מאוד לרצונו של התובע, שכאמור מתפקד מבחינה קוגניטיבית באופן מלא. כמו כן, המומחה השיקומי מטעם בית המשפט ציין כי טיפול בבית פרטי עדיף מבחינתו של התובע. השיקול היחידי שתומך בהשארתו במוסד, הינו השיקול הכלכלי. בית המשפט העדיף במקרה זה, להיטיב עם התובע, בעיקר לאור העובדה שהוא נמצא כבר כמעט 10 שנים במוסד, ועדיין מעדיף לחזור להתגורר בביתו.
קיצור תוחלת החיים
שאלה זו משמעותית ביותר במצב מסוג זה. על פי הערכת תוחלת חייו של התובע, בית המשפט יפסוק את גובה הפיצוי, כאשר ברור כי כל שנה בה ההערכה אומרת שתוחלת חייו תקוצר, תקטין באופן משמעותי את סכום הפיצוי. בית המשפט התקשה לפסוק בנושא זה, בעיקר לאור העובדה שאין בפניהם של המומחים נתונים סטטיסטיים במקרים מסוג זה. למרות זאת, לבית המשפט אין פריווילגיה לא להחליט, ועל כן הוא פסק כי התובע צפוי לחיות עד גיל 65.
