תביעת פיצויים של עובד מפעל עקב מחלה תעסוקתית מסוג סיליקוזיס

דרגו את המאמר

התובע, יליד 1967, נשוי ואב לארבעה ילדים, עובד כפיים במקצועו, פנה אל בית משפט השלום בנצרת והגיש תביעה לפיצויים נגד הנהלת המפעל לשיש שבו הועסק במשך 12 שנה, בגין נזקי גוף עקב מחלה תעסוקתית מסוג סיליקוזיס.

על פי עובדות התביעה, בחודש מרץ 1997, החל התובע לעבוד במפעל בתפקיד פועל שכיר לחיתוך, ניסור והרכבת שיש, בעיקר מסוג אבן קיסר. בשנת 2008, עבר התובע בדיקה רפואית לגבי תפקוד הריאות, ונמצאה הפרעה רסטריקטיבית. בהמשך נבדק על ידי רופא ריאות מומחה, ונמצא כי הוא סובל ממחלת סיליקוזיס לא מפושטת.

חל איסור על התובע לעבוד בעבודה החשופה לאבק מזיק

לאחר כשנה אסרה רופאה תעסוקתית על התובע להמשיך לעבוד במפעל, עקב חשיפה לאבק מזיק מסוג סיליקה. המוסד לביטוח לאומי הכיר במחלה כמחלה תעסוקתית, וועדה רפואית קבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 30%. כתוצאה מהמחלה איבד התובע לחלוטין את כושר עבודתו בענף השיש. מומחה רפואי בתחום מחלות ריאה מטעם בית המשפט העריך כי נותרה לו דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 25% עקב המחלה.

התובע טען כי הנהלת המפעל אחראית באופן בלעדי למחלת המקצוע ולנזקי הגוף שנגרמו לו במהלך עבודתו בעיבוד משטחי השיש מסוג אבן קיסר. התובע ציין כי עבודתו כללה פעולות של חיתוך, ניסור, שיוף וליטוש השיש, ובמהלכה השתחרר אבק המכיל סילקה גבישית.

כתוצאה מתנאי העסקתו וחשיפתו לאבק לקה במחלה, אשר גרמה להפסקת עבודתו במפעל ונאסר עליו לעבוד בכל סוג של עבודה שקשורה לאבק מזיק. לטענת התובע, המעסיקה הפרה את חובתה כלפיו בכך שלא דאגה לספק לעובדיה אמצעי מיגון, כמו: מסיכת אוויר, סרבלים שאינם קולטים אבק, מפוחי אוויר ולא דאגה לאמצעי אוורור נאותים.

מנגד טענה הנתבעת כי היא לא אחראית למחלת התובע, ולא הפרה חובה חקוקה כלשהי לטובתו. לטענתה, התובע עבד על מכונה של ליטוש רטוב בשילוב מים, אשר מונעת כל היווצרות של אבק סיליקה בעת החיתוך, ואף לא השתמש במסכה שהיא סיפקה לו, לכן יש לייחס לו אשם תורם.

בנוסף טענה כי לא ידעה על הסיכונים שטמונים בעבודה עם משטחי שיש של אבן קיסר, ומידע זה התגלה לה רק בשנת 2009, כאשר חברת אבן קיסר הפיצה בקרב לקוחותיה מידע שלפיו העיבוד בחומר עלול לגרום למחלות ריאה, ואז החלה לספק את המשטחים עם מדבקת אזהרה עליהם.

המעסיקה לא סיפקה מסכה המצוידת במסנן נשימה מתאים

לאחר שמיעת טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנהלת המפעל לא נקטה בזהירות סבירה למען ביטחונו ושלומו של התובע ולא דאגה לקיים שיטת עבודה בטוחה ובטיחותית במפעל. על כן מצא כי קיים קשר סיבתי, בין התרשלותה למחלה ולנזקי גוף של התובע. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי התובע זכאי לפיצויים בסך של 638,580 שקלים. לאחר ניכויי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, חויבה המעסיקה לשלם לתובע סך של 18,880 שקלים, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 שקלים.

ת"א 30118-10-10