האם הרחקת חולת פסוריאזיס מבריכה ציבורית מהווה אפליה אסורה?

דרגו את המאמר

חולת פסוריאזיס הורחקה בשל מחלתה מהבריכה שבה היתה מנויה במשך שנים רבות, זאת לעיני מנויים אחרים, על כן הגישה תביעת פיצויים נגד הנהלת המועדון בגין אפליה אסורה ופרסום לשון הרע. בית משפט השלום בקריות נדרש להכריע האם התובעת זכאית לפיצויים בגין לשון הרע.

למעלה מ 24 שנים, התובעת היתה מנויה במועדון הספורט בקרית מוצקין, ונהגה לשחות בבריכה ולהשתתף בחוגים ובפעילויות שונות ומגוונות. במהלך חודש אוקטובר 2012, החליטה הנהלת המועדון לאסור על התובעת את כניסתה אל הבריכות, בעקבות מחלת הפסוריאזיס שממנה החלה לסבול באותה עת ובשל הנגעים שהתגלו על עורה.

המציל ביקש מהתובעת לצאת מהבריכה בשל הפצעים שעל גופה

לטענת התובעת, ההודעה נמסרה לה במספר הזדמנויות על ידי עובדי המועדון, לרבות המציל בבריכה ופקידת הקבלה, באופן שגרם להשפלתה בעיני הבריות. התובעת הציגה בפני ההנהלה אישורים רפואיים המעידים על כך שהמחלה אינה זיהומית או מידבקת ולא נשקפה מהנגעים סכנת הידבקות.

בנוסף הציגה אישור ממומחה רפואי בתחום מחלות עור ומין, המעיד על כך שחולי פסוריאזיס אינם מנועים מלהשתמש במתקנים ציבוריים כגון בריכות שחיה או ספא. על כן טענה כי אפליה בכניסה למקום ציבורי מהווה פגיעה בפרטיות, והאופן שבה נמסרה לה ההודעה על כך מהווה פגיעה בשמה הטוב ופרסום לשון הרע.

יתר המתרחצים חששו להידבק במחלה וביקשו להרחיקה מהבריכה

מנגד טענה הנתבעת כי הפצעים שעל גופה של התובעת היו בולטים ומדממים, ועקב תלונות חוזרות ונושנות של מתרחצים רבים, מחשש להידבק במחלה, אסרה עליה להיכנס אל הבריכה. ואף טענה כי הדברים נמסרו בדיסקרטיות וברגישות, לכן התובעת לא הוכיחה את יסוד הפרסום הדרוש לשם הוכחת עוולת לשון הרע.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית המשפט כי מחלת הפסוריאזיס אינה מידבקת והפצעים על גופה של התובעת אינם מדממים, ואף התרשם כי התובעת העידה בכנות רבה ובכאב, על כן העדיף את עדותה על פני עדויות הנתבעת.

עוד קבע כי לא ניתן להתעלם מהעוול שנגרם לתובעת עקב איסור כניסתה למועדון שבו היתה מנויה למעלה מעשרים שנה, ומהעלבון שספגה מהתנהגותם של עובדי המועדון כלפיה. וכי השוני היחיד בין התובעת ליתר מנויי הבריכה, שכניסתם לבריכה לא נאסרה, הוא העובדה שעקב מחלה שממנה היא סובלת הופיעו נגעים על גופה, והדבר גרם לפגיעה אסתטית במראה עורה. שאינו נתון בשליטתה, והפלייתה על רקע זה פוגעת בכבודה.

ניתן היה למנוע את השפלת התובעת באמצעות עיון באישור הרפואי שהציגה

בית המשפט קבע כי בחברה מתוקנת, לא ניתן לקבל מצב שבו מנוי בבריכה החווה רתיעה ממראהו של מנוי אחר, רשאי לפנות אל הנהלת הבריכה ולבקש כי תאסור עליו את הכניסה. ואף פסק כי את החשש מהידבקות או מכל סיכון רפואי אחר, היה ניתן להפיג מהצגת אישור הרפואי של התובעת לכל דורש או מתלונן. ובכך למנוע את מידת ההשפלה ואת הפגיעה בכבודה.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי הנהלת המועדון הפלתה את התובעת, כאשר אסרה עליה כניסה אל הבריכות עקב מחלתה, והותירה לה להשתתף רק בחוגים שאינם כוללים כניסה לבריכות המים ואל הג'קוזי. והאופן שבו בחרו עובדיה להביא את ההחלטה לידיעת התובעת מהווה פרסום לשון הרע. על כן חויבה הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך של 35,000 שקלים, בגין אפליה אסורה ופרסום לשון הרע, בנוסף לשכר טרחת עורך דין בסך 8,260 שקלים והוצאות משפט בסך 2,632 שקלים.

ת"א 11009-11-13