האם תאונת הדרכים שאירעה במהלך סידורים פרטיים מהווה תאונת עבודה?
| דרגו את המאמר |
|
גבר בשנות החמישים לחייו, יצא מוקדם מהרגיל מעבודתו, על מנת לקנות מתנה לבתו, ובדרך היה מעורב בתאונת דרכים קשה. בעקבות נזקיו הגופניים והנפשיים כתוצאה מהתאונה, הוא הגיש תביעה לפיצויים נגד חברת הביטוח של הרכב, אולם הנתבעת טענה כי מדובר בתאונת עבודה, ועל כן יש לתבוע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. בית משפט השלום בחיפה נדרש להכריע בעניין זה.
בחודש נובמבר 2011, התובע יליד שנת 1957, נהג ברכב מטעם העבודה, כאשר לפתע משאית סטתה ממסלול נסיעתה והתנגשה ברכבו בעוצמה רבה. לרכב נגרם נזק מוחלט, ולתובע נותרה נכות שמיעתית צמיתה בשיעור 5%, ונכות נפשית עקב תסמונת פוסט טראומה.
התובע פוטר מעבודתו זמן קצר אחרי שאירעה התאונה
התובע העיד כי לאחר התאונה הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לשבר כלי, הוא החל לסבול מסיוטי לילה, מחרדות ומפחדים, שלא חווה קודם לכן, וכעבור זמן קצר פוטר מעבודתו, ונותר מובטל כשלושה חודשים, עד שהצליח להשתלב שוב במעגל העבודה.
הצדדים היו חלוקים בנוגע לאחוזי הנכות הנפשיים. לאחר שפסיכיאטר העריך בחוות דעתו כי נותרה לתובע נכות נפשית בשיעור של 50%, מינה בית המשפט מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי, אשר העריך כי אחוזי הנכות כתוצאה מתאונת הדרכים עומדים על 8% בלבד.
אירועי העבר השפיעו על מצבו הנפשי של התובע לאחר התאונה
המומחה ציין כי לאחר התאונה, החלו לצוף אירועי עבר שהשפיעו באופן מהותי על מצבו הנפשי, כמו מחלת הסרטן ממנה סבל בשנות העשרים לחייו, פטירת אביו והגירושין מאשתו. לטענתו, התמוטטות העצבים, סיוטי לילה וירידה ביעילות התפקוד, קשורים בהכרח לאותם אירועים, ולא להתרחשות התאונה.
לאחר עיון בחוות הדעת של המומחים, הגיע בית המשפט למסקנה כי נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה, עומדת על 16.4%, כאשר נכותו הנפשית בשיעור 12% ונכותו השמיעתית בשיעור 5%.
תאונה שאירעה לאחר סטייה מהדרך שלא למטרות עבודה אינה נחשבת לתאונת עבודה
מחלוקת נוספת בין הצדדים עסקה בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה. התובע טען כי לא מדובר בתאונת עבודה, מאחר וביום האירוע הוא השתתף בישיבת צוות שנערכה במסעדה, מחוץ למשרדי החברה, והוא ביקש אישור מהמעסיק להשתחרר מוקדם יותר, ולא לשוב לעבודה, על מנת להספיק לקנות מתנה לבתו.
מנגד טענה חברת הביטוח, כי מאחר והתובע נהג ברכב של החברה, והיה בדרכו מהעבודה, מדובר בתאונת עבודה, ולפיכך הוא נדרש להגיש תביעה לפיצויים נגד המוסד לביטוח לאומי.
בית המשפט ציין שהחוק קובע כי תאונה שאירעה לאחר הפסקה, או לאחר סטייה מהדרך המקובלת שלא למטרות עבודה, לא תיחשב כתאונת עבודה, על כן על פי עדות התובע והממונה עליו, אשר תמך בגרסתו, השתכנע בית המשפט כי לא מדובר בתאונת עבודה.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי התובע זכאי לפיצויים מחברת הביטוח בסך של 228,260 שקלים, בגין אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, ופיצוי בגין כאב וסבל. בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
ת"א 48424-05-10
