פיצוי להורי ילד בן עשר שטבע למוות בבאר מים

דרגו את המאמר

הורים לילד שטבע בבאר מים הגישו תביעה לתשלום פיצויים לבית משפט השלום בירושלים, כנגד עיריית ירושלים.

ילד בן עשר שנים יצא לשחק בשכונה ירושלמית יחד עם אחיו ובו דודו, בחודש אפריל 2002. בעת שרדף אחרי כלב, הילד נכנס לתחומי בניין שנמצא בשלבי בנייה ובתוכו מצויה באר מים. פתח הבאר היה מכוסה בקרש עץ ותוך כדי ריצה הילד דרך על הקרש, נפל אל תוך הבאר וטבע. הילד חולץ על ידי כוחות כיבוי האש וצוות מגן דוד קבע את מותו.

תושבי השכונה פונו מבתיהם בעקבות הצפת מערכת הניקוז

כשבעה ימים לפני האירוע, התמוטט קיר סמוך לבניין שבו אירעה הטביעה, כתוצאה מהתמוטטות הקיר, קרס הכביש ומערכות הניקוז המותקנות בו וכל מי הגשמים נסחפו מטה לעבר שכונת מגורים. העירייה החליטה לפנות את תושבי השכונה לבתי מלון, בשל הסכנה שנשקפה להם, ביניהם גם משפחתו של הילד. לאחר יומיים הוחלט להתיר למספר משפחות לשוב לבתיהם.

הורי הילד הגישו תביעה כנגד עיריית ירושלים, וטענו כי העירייה הפרה חובות חקוקות וכי התאונה אירעה בשל רשלנותה בבניית ותחזוקת הקיר שקרס והכביש הנתמך וסיכנה את בטיחות הציבור. כמו כן, לאחר הקריסה היא לא מנעה את זרימת המים לבאר, או ניקזה את המים מתוכה ולא הציבה באזור הפגיעה שילוט המזהיר על סכנה.

העירייה טענה כי הבאר נמצאת באחריותם של בעלי הבניין

הנתבעת טענה מנגד כי יש לדחות את התביעה נגדה, משום שהיא אינה אחראית לנסיבות התאונה, מאחר והילד טבע בבניין פרטי שנמצא בהליכי בנייה והיא כלל לא היתה מודעת לקיומה של הבאר. הנתבעת הפנתה את האחריות אל בעלי המבנה, שביצעו שיפוצים בבניין והשאירו את הבאר פתוחה.

בעלי המבנה טענו כי העירייה פינתה את כל התושבים מהאזור, בעקבות קריסת מערכת הניקוז, לפיכך חלה על הנתבעת האחריות למנוע את הגישה לבתים, עד לחלוף הסכנה. כמו כן, הבניין היה בשלבי בנייה במשך שנים רבות, לכן חובתה של העירייה להבטיח את קיומם של כללי זהירות ולפקח עליהם.
עוד ציינו בעלי המבנה, כי הבאר המצויה בתוך חדר היתה מכוסה בקרש, שעליו הונחו אבנים גדולות ואף הכניסה לחדר היתה חסומה באמצעות אבנים ומיטה. והדגישו כי בשלבי הבנייה לא היו מים בבאר, והיא התמלאה כתוצאה מהשיטפונות, וכי העירייה, בניגוד לטענתה, ידעה על קיומה של הבאר עוד בשלבי בניית השלד.

בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין קריסת הקיר למותו המצער של הילד

לאחר שעיין בית המשפט השלום בירושלים בראיות ושמע את טענות הצדדים, הוא הגיע לכלל מסקנה כי עיריית ירושלים נושאת באחריות בגין טביעתו ומותו של המנוח. בית המשפט מצא כי הנתבעת אחראית על קריסתו של הקיר התומך והכביש, ואף שילמה פיצויים בעבור הנזקים לתושבי השכונה. על כן, חלה עליה אחריות גם על הבניין בו היתה מצויה באר המים.

עוד קבע כי העירייה נדרשה להציב שלטי אזהרה, לאור המפגע וכי קיים קשר סיבתי בין השיטפונות שנגרמו עקב קריסת הקיר, לבין הצפת הבאר במים, שהובילו למותו הטראגי של הילד.

בית המשפט קבע כי גם בעלי המבנה הפרו את חובת הזהירות, משום שנדרשו לגדר את שטח הבנייה ולאטום היטב את הבאר, ולא להניח עליו קרש עץ בלבד. בנוסף, הטיל אשם תורם על הורי הילד, שלא השגיחו עליו והותירו לו להסתובב בשטח מסוכן.

בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים, לאחר שניקה מסכום הפיצויים שליש בגין אשם תורם של ההורים, סך של 933,333 שקלים, הכולל: הפסד השתכרות בשנים האבודות, נזק לא ממוני והוצאות קבורה. כמו כן, בעלי המבנה ישפו את הנתבעת במחצית הסכום.

ת"א 1464-10